איך לא נבהלים כשהמסע נראה גדול מדי
השאלה
שלום לרב. לפעמים כשאני מסתכל על כל מה שצריך לתקן בילדים, בבית, בעצמי, זה נראה גדול מדי. אני מרגיש שאין לי סיכוי לעבור את זה. איך לא מרימים ידיים מראש?
התשובה
שלום ידידי היקר. כשעוצרים ומביטים בכל הדרך, באמת אפשר להיבהל. זה נראה כבד, גדול, כמעט בלתי אפשרי. אבל האדם אינו צריך לעבור את המסע הזה לבד. האמת היא שהוא כלל לא נדרש לעבור אותו לבד. הקב"ה אינו דורש מאיתנו תוצאות כאילו החיים הם מבחן שבו מחלקים ציונים לפי הישג סופי. גם אם יש מדידה, היא אינה רק לפי התוצאה אלא לפי ההשתדלות. אדם רוצה להיות מאושר, רוצה לצאת מן הגלות הפנימית שלו, אבל הדרך נבנית בצעדים. כאשר צר לאדם, קשה לו לראות. החושך סוגר את העיניים. אבל לפעמים דווקא כשהרעש נחלש והאדם מגיע לדממה, הוא יכול להתחיל לשמוע קול עמוק יותר. מתוך המצר הלב צועק אל ה', ומשם מתחילה הגאולה. ברכתי אליך, שלא תיבהל מן גודל הדרך, ושתזכור שבורא עולם הולך איתך גם בצעדים הקטנים ביותר. לעיון בהרחבה בנושא זה עיין בספר "לך אמר ליבי", עמודים 397-404
לכל השאלות והתשובות