איך זוכרים שהרע הוא קליפה ולא הזהות שלי

התשובה

שלום ידידי היקר. שאלה יפה וכואבת שאלת. יש פירות שהקליפה שלהם מבהילה. מי שאינו מכיר את הפרי עלול להיגעל ממנו, להיזהר ממנו, אולי אפילו לוותר עליו לגמרי. אבל מי שיודע איך לקלף, מגלה שמתחת לקליפה מסתתר פרי מתוק ונפלא. כך גם באדם. הדבר הראשון הוא להבין שזה רק קליפה, זה לא אני. החיסרון, הנפילה, היצר, הכאב, כל אלו יכולים לכסות על האדם, אבל הם אינם עצם האדם. כאשר אדם מזהה את עצמו עם הלבוש המלוכלך, הוא בכלל לא מנסה להסיר אותו, כי נדמה לו שזה הוא. הידיעה שאני נשמה טהורה אינה משפט נחמד לחיזוק. היא נותנת כוח לעבודה. אם אני רע בעצם, אין לי באמת לאן ללכת. אבל אם אני טוב מכוסה, אם יש בי נשמה טהורה והקליפות הן מה שמסתיר אותה, אז יש טעם לקלף, לעבוד, להאמין, ולהתקדם. ברכתי אליך, שתזכה לא להתבלבל בין הקליפה לבין הנשמה, ולראות בעצמך טוב עמוק גם כשעוד יש מה לתקן. לעיון בהרחבה בנושא זה עיין בספר "לך אמר ליבי", עמודים 82-85