למה הילד שואל כל הזמן מתי כבר מגיעים
השאלה
שלום לרב. בחינוך, וגם בעבודת ה', אנחנו רוצים כבר לראות תוצאות. שהילד יגדל, יבין, יתיישב, יגיע אל המקום שלו. אבל הדרך ארוכה, ולפעמים גם אנחנו וגם הילד מתעייפים ושואלים מתי כבר מגיעים. איך לומדים לא להיבהל מן הדרך?
התשובה
שלום וברכה לך, ידידי. הדרך עצמה היא חלק מן העניין. לפעמים אנחנו מרגישים שטעינו בדרך, לפעמים נדמה שאנחנו ממש בהתחלה, ולפעמים נדמה שהגענו לסוף ואז מתברר שרק התחלנו. זה מבהיל, כי הדרך נראית ארוכה ואינסופית. אבל כל מקום שעברנו, עוברים ועתידים לעבור, יש בו תפקיד. לא מדובר רק במקומות פיזיים, אלא בתחנות נפשיות, שריטות, עיכובים וחיפושים. אי אפשר לקטוף פרי כשהוא עדיין בוסר. צריך בשלות. גם בחינוך, הרצון לראות מיד תוצאה עלול לגרום לנו לדחוף את הילד מעבר למקומו. אבל הנשמה צריכה דרך. לפעמים הילד מחפש מקום שבו תתיישב דעתו, ולפעמים הוא מנסה לברוח מן החיסרון. התפקיד שלנו הוא לא למחוק את הדרך, אלא ללוות אותה באמונה. ברכה מעומק הלב, שתזכה לסבלנות בדרך, ולשמחה גם בתחנות שעדיין אינן היעד הסופי. לעיון בהרחבה בנושא זה עיין בספר "לך אמר ליבי", עמודים 58-60