איך אפשר לעזור לאנשים כואבים?

התשובה

תשובה: שלום וברכה. אולי ננסה לענות מתוך לימוד מגמרא... אמר רבן גמליאל, פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו? רבי עקיבא, וכשעליתי ביבשה בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו בני מי העלך? אמר לי דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי.. מכאן אמרו חכמים אם יבואו רשעים על אדם ינענע לו ראשו... (יבמות קכא א;). הגמרא מספרת לנו שלפעמים בחיים הספינה נשברת, ואז אנו בסכנת טביעה. ואז הגלים שהם הקשיים. הרשעים באים לקראתנו ומאיימים להטביע אותנו, ופעמים רבות צריך להרכין את הראש ולחכות שהגל יעבור, אולם מיד לאחר מכן צריך להרים את הראש בחזרה. וזה פירוש נענתי לו בראשי. בשנה האחרונה –שנת "מלחמת חרבות ברזל", ובכלל בכל יום ויומו אנו נלחמים עם הגלים שבאים לקראתנו בים הסוער של החיים. במקום לצלול מעט, להרכין את ראשנו עד שיעבור הגל הגדול, אנו עוסקים במלחמה איתו, ולרוב הוא מנצח.. סוחף אותנו למקומות רדודים, ומצליח להפיל אותנו לעצבות הנוראה... ואז אנו צריכים להתחיל הכל מהתחלה. יש את הגלים של החיים, ועלינו לדעת כיצד .לתפוס את הגל. ובמקום שיטלטל אותנו מצד לצד, פשוט לגלוש עליו. נתתי לך נס להתנוסס. תפקידו של הניסיון הוא להרים אותך גבוה... ולפעמים האדם מתעייף, מנסה להילחם עם שארית כוחותיו במים הסוערים, הם מעייפים אותו, והוא טובע... במקרה כזה העצה היא רק לשחרר את הגוף, להרפות, להפוך את גופך לקל יותר, פחות נאבק, יותר זורם... ולצוף על ה' להאמין שהכל בהשגחה פרטית, לבחור להסתכל על הדברים בדרך אחרת. ניצלנו מאסון גדול הרבה יותר... להאמין, לדעת שיש לנו אבא בשמיים שיודע מה הוא עושה, אף על פי שאנו קטנים ומצומצמים מידי כדי להבין זאת. אולם בגמרא ישנו פרט אחד שמשנה את כל התמונה..."אמר לי דף של ספינה נזדמן לי", לר' עקיבא נזדמן איזה עץ \ גלשן שהוא יכל להאחז בו ובזכותו לשרוד את הגלים. ומה איתנו? היכן העץ שלנו? בפרשה שלנו כתוב : ...וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו.(ויקרא כה, לה). רש"י על הפסוק כותב: והחזקת בו – אל תניחהו שירד ויפול, ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה? למשאוי שעל חמור, עודהו על החמור, אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו. התורה מגלה לנו שאנו צריכים להיות הקרש שעליו החבר שלנו צריך להשען, וממילא עלינו מוטלת החובה להיות ערים ורגישים לנפילתו, לראות אותו, ובמיוחד להרגיש ולהתחבר לכאב שלו. ר' שלמה מקרלין היה נוהג לומר על פסוק זה: יהודי צריך להיות מוכן ללכת בבוץ עד צוואר כדי לעזור ליהודי אחר. רצונך להרים אדם השקוע בבוץ, עליך לרדת לתוך הבוץ ולמשכו משם, שכן אין מושכים מלמעלה. אנחנו לא צריכים "להתאמץ" במיוחד. לרוב מספיק שניכנס מעט לכאב של האחר "לבוץ" שלו. נרגיש אותו. מניסיון יש באמפתיה הזאת המון כוחות לרפא כאב. בהצלחה, ואשריך על האכפתיות.