מה אפשר ללמוד מאירועים שקורים לאומות העולם?

התשובה

תשובה: שלום וברכה יקירי... כמדומני שהדברים לא הובנו כמו שצריך, וכנראה שהייתי צריך להאריך יותר, אלא שזו הייתה הערה בכדרך אגב, ולא תיכננתי כלל לעסוק בזה, אלא כיון שאחד הלומדים הראה לנו את גודל השריפות והמראה האיום והנורא ממילא התייחסנו לזה מעט. על כל פנים לשאלתך... יש המון דברים ושאין לנו ואפילו אסור ללמוד מהגוים, כגון תורת הנפש למשל, שנפשם שונה בתכלית מנפשנו, וממילא שיטת הטיפול היא אחרת לגמרי. אמנם כוונתי בעניין זה הייתה שהקב"ה פורע מרשעים בדרך מסויימת, ויש בזה המון קידוש ה', ועלינו להתחזק מזה, וללמוד מהם כיצד לא להיות כדי שחס ושלום לא נגיע לשם... ויש לזה וורט יפה מפרשת השבוע... בני ישראל ראו את קשיחות לבו וקשיות ערפו של פרעה, את התפתלויותיו, את הפכפכנותו ואת המכות שהביא עליו בעקשנותו, ולמדו את הלקח, ויראו את ה'. הם לא אמרו: פרעה הוא מפלצת, שטן בדמות אדם. פרעה הוא רשע, לבו לב אבן. אין מביאים ממנו ראיה, אין למדים ממנו גזירה שוה. אין לנו עמו מאומה. הם לא אמרו כך, כי ידעו, שפרעה אף הוא אדם על חולשותיו ועל הרוע שבו. וכשם שחייב אדם לומר: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, כמו כן חייב הוא לפחוד שמא יגיעו מעשיו למעשי פרעה. על מי שאינו סבור כך, נשא הגאון הצדיק רבי יהודה ליב חסמן זצ"ל את משלו, משל לתלמיד במכללה לרפואה, שצפה בגדולי הרופאים, אשר התכנסו סביב גוייתו של נפטר. הלה חלה במחלה אנושה, וקיבל תרופה נסיונית. התרופה לא הצילה את חייו, יתכן שלא היה בה ממש, יתכן שניתנה במועד מאוחר מדי או במינון קטן מדי, ועתה נקבצו סביב גופתו וערכו בה ניתוח. והנה בשורה. הוברר, שהתרופה החלה לפעול את פעולתה, רישומה ניכר היטב. יש לשנות את המינון, ונשקף סיכוי להדביר את המחלה. שאל הסט ודנט: "מי היה הנפטר". אמרו לו: "אסיר מבית הכלא, שהיה שפוט למאסר עולם". קרא הסטודנט: "ומפושע נתעב זה תלמדו לגבי אנשים הגונים וישרים, הלא תבושו להביא ממנו ראיה, ללמוד ממנו גזירה שוה". לעגו לו והסוהו: "דום, אויל, הלא תדע כי כל בני האדם בכל הארצות, ובכל הדורות לבנים ושחורים, צהובים ואדומים שווים הם בתכונת גופם ותולדתם, וניתן ללמוד וחובה ללמוד מן הפרט על הכלל". הוא הדין לעניינינו, יכול כל אדם להיות כמשה, ויכול כל אדם להבדיל להיות כפרעה. כי זה כמו זה בני אדם היו, ושניהם מחייבים את כולם. זה ללמוד הימנו ללכת באורחותיו, וזה לברוח מדרכיו כמפני אש. (אור יהל, שערי ארמון(