תקנת השבים בגזל מחברות ביטוח

התשובה

יסוד הדין מתחיל מעצם הגדרת המעשה. התורה אמרה: “והשיב את הגזלה אשר גזל” (ויקרא ה, כג), והרמב״ם פסק בהלכות גזילה ואבידה פרק א הלכה ה: “כל הגוזל חייב להחזיר הגזלה עצמה... ואם אבדה או נשתנית משלם דמיה”; ועוד כתב שם בפרק א הלכה ב: “ואסור לגזול כל שהוא דין תורה.” ממילא, במקרה שתיארת, מאחר שהכסף הגיע לידו על יסוד מרמה מכוונת ובלא זכות אמיתית, דינו בכלל גזל, וחובת ההשבה קיימת מעיקר הדין. אין זה “רווח” ולא “תשלום ממערכת”, אלא ממון שהתקבל שלא כדין וחוזר לחיוב והשיב את הגזלה אשר גזל. אלא שיש לעיין: שמא נאמר שכאן תועיל תקנת השבים, שהרי סוף סוף אם נחייבו בהשבה מלאה, אולי יאמר: איני יכול, ותינעל דלת בפני בעלי תשובה. הנה בגמרא בבבא קמא צד עמוד ב, ובגיטין נה עמוד א, נאמר בדין “גזל קורה ובנאה בבירה” שמעיקר דין תורה היה צריך לסתור את כל הבניין ולהחזיר את הקורה עצמה, ובכל זאת תקנו חכמים שאינו סותר את הבירה אלא נותן את דמיה, מפני תקנת השבים. וכן פסק הרמב״ם בהלכות גזילה ואבידה פרק א הלכה ה. הרי להדיא, שתקנת השבים אינה מבטלת את עצם חובת ההשבה, אלא משנה את אופן קיום ההשבה במקום שהשבה בעין תכביד עד כדי מניעת תשובה. זה יסוד התקנה, ולא יותר מזה. ועדיין יש מקום להקשות מן הסוגיה עצמה בבבא קמא צד עמוד ב: “הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן, והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו.” אם כן, אולי נאמר שחז״ל הקלו כל כך בבעלי תשובה עד שאין עליהם עוד חיוב מעשי של השבה. אבל מסקנת הגמרא שם מפורשת: “אלא למה מחזירין? לצאת ידי שמים.” כלומר, גם במקום שחז״ל אמרו שאין מקבלין מן הגזלן, לא בטל עיקר החיוב מצד שמים; אלא עשו תקנה כלפי קבלת הממון כדי שלא תינעל דלת בפני בעלי תשובה. וכן פסק הרמב״ם בהלכות גזילה ואבידה פרק א הלכה י״ג: “אם לא היתה הגזלה קיימת ורצה הגזלן לעשות תשובה ובא מאליו והחזיר דמי הגזלה, תקנת חכמים היא שאין מקבלין ממנו אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים.” נמצא שתקנת השבים איננה “מחיקת חוב”, אלא הסדר תשובה שאינו עוקר את עצם חיוב הגזל. וכן נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן שס״ו סעיף א: “גזלן מפורסם... הבא לעשות תשובה מעצמו, אם אין הגזילה קיימת, אין מקבלין ממנו כדי שלא ימנע מלעשות תשובה. ואם רצה לצאת ידי שמים והחזיר, אין מוחין ביד הנגזל מלקבלו.” והרמ״א הוסיף שם: “וכן אם לא בא לעשות תשובה מעצמו רק שהנגזל צריך לתבעו, מחייבים אותו להחזיר.” הרי שהשולחן ערוך עצמו חילק בין תקנת חכמים שלא לקבל ממנו, לבין עצם החיוב, שאם עומד הדבר כתביעה ודאי מחייבים אותו. ומכאן תשובה ברורה לשאלתך: אין שום יסוד לומר שהקושי הכספי לבדו מפקיע את גוף חובת ההשבה. כל מה שאמרו חכמים הוא שלא לקבל ממנו באופן מסוים, כדי לעודד תשובה; אבל לא מצאנו שחז״ל התירו לו להשאיר את הממון כשלו. מכאן יש לעבור לשאלה השנייה: מה יעשה מי שגזל ואינו יודע למי להשיב. בזה לשון הגמרא בבבא קמא צד עמוד ב מפורשת: “הרועים והגבאים והמוכסים תשובתן קשה מפני שגזלו את הרבים... ושאין מכירין יעשה בהן צרכי ציבור”, וביאר רב חסדא: “בורות שיחין ומערות.” וכן פסק השולחן ערוך חושן משפט סימן שס״ו סעיף ב: “הרועים והגבאים והמוכסים תשובתן קשה מפני שגזלו את הרבים ואינם יודעים למי יחזרו, לפיכך יעשו בו צרכי רבים כגון בורות שיחין ומערות.” ומבואר מזה יסוד עצום: כאשר אין ביד הגזלן לדעת למי יחזיר, אין פירוש הדבר שהחוב פוקע; אלא שעליו להוציא את הממון מתחת ידו ולעשות בו צרכי רבים, כדי שיהיה תיקון כלשהו לגזל הרבים. אבל גם כאן צריך דיוק. אין ההלכה אומרת: “מאחר שאינך יודע הכל, עשה הכל צרכי רבים”. אלא מלשון הסוגיה משמע: “ומחזירין למכירין, ושאין מכירין יעשה בהן צרכי ציבור.” כלומר, כל מה שאפשר לברר – חייבים לברר ולהשיב לבעליו; ורק מה שאי אפשר לברר למי הוא שייך, עליו יעשה צרכי רבים. ולכן בנידון שלך, אם האדם זוכר חלק מן החברות, חלק מן השנים, חלק מן התביעות, פוליסות מסוימות, מסמכים, תדפיסים, מוסכים, סוכנים, חשבונות בנק, או כל פרט שמאפשר לעמוד על בעל הממון – החובה הראשונה היא לרדוף אחר אותו בירור ככל האפשר. ורק על היתרה שאין דרך ממשית לבררה, יחול דין יעשו בו צרכי רבים. אין לו רשות לדלג ישר ל“צרכי רבים” על כל הסכום כל עוד יש בידו דרך לשחזר חלק מהחוב בצורה ממשית. ומכאן לנקודת הכפרה והתשובה כלפי שמים. המשנה ביומא פרק ח משנה ט קובעת: “עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו.” והרמב״ם פסק בהלכות תשובה פרק ב: “אבל עבירות שבין אדם לחברו... אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו.” נמצא שאין די בחרטה, וידוי, קבלה לעתיד ותפילה; כל זמן שהממון של חברו בידו או שלא תוקן מה שקלקל, אין הכפרה שלמה. ועוד כתב הרמב״ם בהלכות תשובה פרק ד הלכה ג: “יש חמשה דברים שהעושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהם עונות שבין אדם לחבירו, ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שיחזיר לו או ישאל ממנו למחול לו.” זהו יסוד גדול מאוד לנידון שלנו: חז״ל כבר לימדו שיש מצב שבו אדם שב באמת, אבל מאחר שאינו יודע למי להשיב, אין זו תשובה גמורה במובנה השלם. לא מפני שהתשובה נדחית לגמרי, אלא מפני שחסר בה מרכיב יסודי של השבה וריצוי לנפגע המסוים. ועתה לשאלתו המעשית: האם חייב להגיע אפילו עד כדי מכירת ביתו. כאן צריך לנהוג ביושר גמור. איני מוצא מקור לומר שכיוון שהסכום גדול, שוב בטל חיוב ההשבה. מה שמבואר במקורות שלפנינו הוא שעצם חיוב הגזלה קיים, ותקנת השבים אינה מוחקת אותו. לכן העיקרון ההלכתי הבדוק הוא: החיוב נשאר עליו, ומה שאין בידו להשיב מייד – אינו נעשה מותר מחמת כך. השאלה עד היכן כופין אותו למעשה, אילו נכסים עליו לממש, ואיך מסדרים את פירעון החוב מול צורכי חייו ההכרחיים – זו כבר שאלה של בירור מעשי לפני דיין הבקי בפרטי המקרה. אבל עצם החיוב – אינו פוקע. לכן נראה לעניות דעתי שמעשה התשובה כאן בנוי מכמה שלבים מחויבים: ראשית, חרטה גמורה ופרישה מוחלטת מן המעשה, כדברי הרמב״ם בהלכות תשובה פרק ב הלכה ב, שעיקר התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד. שנית, וידוי ברור לפני הקדוש ברוך הוא על עצם הגזל. שלישית, רדיפה אמיתית אחר בירור הפרטים: לרשום כל מה שהוא זוכר, לפתוח מסמכים, לשחזר שנים, אירועים, רכבים, תביעות, העברות, חשבונות וכל פרט שעשוי להשיבו אל הבעלים. רביעית, כל מה שיתברר – להשיב לבעליו. חמישית, על כל מה שלא יתברר – לעשות צרכי רבים באופן שיש בו ממש תועלת לרבים, כדין שגזלו את הרבים ואינם יודעים למי יחזרו. ושישית, לדעת שגם אחרי כל זה, ייתכן שמדרגת תשובה גמורה עדיין אינה מושלמת מצד בין אדם לחבירו, מחמת שאין בידו להגיע לכל נפגע ונפגע; אך זו הדרך היחידה שיש בה אמת, יושר, וכפיפה לדברי חז״ל. והמסקנה היוצאת מכל זה היא: גזל מחברות ביטוח באמצעות מרמה הוא גזל גמור. תקנת השבים אינה פוטרת מן ההשבה, אלא רק מסדרת את דרך התיקון במקרים מסוימים. כל מה שאפשר לזהות – חייבים להשיב לבעלים. מה שאי אפשר לזהות – יעשה בו צרכי רבים, כדין השולחן ערוך חושן משפט סימן שס״ו סעיף ב. ומה שאי אפשר להשיב כולו בבת אחת – נשאר כחוב של השבה ואינו נהפך להיתר. ואף אם מחמת אי־ידיעת הניזוקים אין זו תשובה גמורה בשלמותה, מכל מקום זו צורת התשובה המחויבת והאמיתית על פי הגמרא, הרמב״ם והשולחן ערוך.