הדבקת לשוניות טיטול בשבת קודם זריקתו
השאלה
אדם שהחליף טיטול בשבת ורוצה להדביק את לשוניותיו ולסגור את הטיטול קודם זריקתו לאשפה — האם יש להתיר זאת מצד שאין דעתו כלל לקיום החיבור, וכפי שכתב מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ״ל בדין קושר, שכל שאין דעתו לקיום אין זה קשר של קיימא, או שמא יש לחלק בין קושר לתופר, ובפרט כאשר החיבור נעשה לשם תכלית, ויש לחוש בזה לאיסור. וכן מה משקל דברי שמירת שבת כהלכתה שהתיר בזה.
התשובה
הנה יסוד הסוגיה תלוי בבירור גדר “קיימא”, אם הולכים אחר דעת האדם או אחר מציאות החיבור. בגמרא שבת קי״א ע״ב מבואר שאין חיוב קושר אלא בקשר של קיימא, ובדברי מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ״ל (חזון עובדיה שבת חלק ה עמ' נ', וכן יביע אומר חלק ז אורח חיים סימן ל״ט) נתבאר להדיא שהקובע הוא דעת האדם, וכל שאין דעתו לקיימו אין זה קשר של קיימא, אף אם יישאר בפועל זמן רב. אולם מדקדוק לשונו מוכח שאין המדובר בכל מקרה שאין רצון רחוק בקיום, אלא דוקא בקשר שאין לו מעמד של קיום כלל, או שהוא עומד להתפרק, או שעשוי לשימוש זמני החוזר ומתבטל. ומעתה יש לדון אם סברא זו ניתנת להשלכה למלאכת תופר. הנה בגמרא שבת עד ע״ב נאמר “התופר שתי תפירות והוא שקשרן”, ונחלקו הראשונים אם דינו כתלוי בקושר ממש, וכך כתבו הראבי״ה (סימן רס״ו) והרשב״ם, או שאין ההשוואה מוחלטת, ואף תפירה שאינה של קיימא אסורה מדרבנן, וכך דעת המרדכי (שם רמז שפ״ח) ורבנו פרץ. ומרן השולחן ערוך (אורח חיים סימן שמ סעיף י״ד) כלל אף הדבקה בכלל תופר, ומשמע שעצם החיבור הוא מעשה מלאכה. ועוד יש לדקדק מלשון מרן הגר״ע יוסף זצ״ל עצמו בהיתר פלסתר (חזון עובדיה שבת חלק ג עמ' תג), שלא תלה ההיתר רק בהעדר דעת לקיום, אלא בצירוף: שאין זה דרך תפירה, והוא שימוש ארעי, ונעשה לזמן מועט. הרי שאין שיטתו שכל “אין דעת” מבטל שם תופר, אלא דוקא כשגם מצד אופי המעשה אינו דומה למלאכה. ומעתה נבוא לנידון הטיטול. הנה בזה מצינו מחלוקת מפורשת בין פוסקי זמננו. הגרש״ז אויערבך, כפי שהובא בשמירת שבת כהלכתה (פרק ט״ו הערה ס״ז), סבר להתיר, משום שיסוד הגדרת קיימא נקבע לפי סוף הדבר, וכיון שהטיטול נזרק לאשפה ואין לחיבור כל תכלית לאחר מכן, הרי זה בכלל חיבור שאינו של קיימא, ויש לדמותו לדין קושר וכשיטת הראבי״ה בתופר. לעומתו, הרבה מפוסקי זמינינו (כגון האורחות שבת ורבים אחרים) כתבו שלא לעשות כן, משום שההדבקה עומדת להישאר זמן רב ואינה עומדת לפירוק, ומשמע שסוברים שיש לדון לפי שעת המעשה ותכליתו, ולא לפי סופו בלבד. ולפי זה יש לראות את הדבר כחיבור שיש לו קיום מסוים, אף שאינו לעולם. ונראה לבאר מחלוקתם ביסוד אחד: לדעת הגרש״ז אויערבך — “קיימא” היא הגדרה תכליתית מוחלטת, ואם אין לחיבור משמעות בסוף, אין עליו שם קיימא כלל. לדעת החולקים — “קיימא” נבחן גם בשעת יצירת החיבור, וכאשר אדם יוצר חיבור לשם תכלית, והוא רוצה בקיומו לפחות לזמן מה, ואף אינו מתכוון לפתוחו כלל, הרי זה חיבור בעל משמעות, אלא שאינו קבוע לגמרי, ונכנס לגדר “אינו של קיימא”, שלדעת המרדכי ורבנו פרץ אסור מדרבנן. ובזה מתיישבת גם שיטת מרן הגר״ע יוסף זצ״ל. בקושר התיר משום שהקשר עצמו אין לו מעמד עצמאי — או מפני שהוא עומד להתפרק, או מפני שהוא חלק משימוש זמני. אבל בנידון דידן, החיבור של הטיטול עומד בפני עצמו, ואינו מיועד כלל לפתיחה, אלא להיפך — האדם חפץ בקיומו כדי לאטום. אלא שאינו חפץ בו לאורך זמן. נמצא שיש כאן רצון בקיום מוגדר בשעת המעשה, ואין זה בכלל “אין דעת לקיום” שדיבר בו מרן. ועוד יש לחלק חילוק עקרוני: בפלסתר לאחר הסרה — אין מעשה חיבור כלל, וגם אין תכלית לחיבור. אבל בטיטול — יש מעשה חיבור חדש, ויש לו תכלית ברורה, והוא עומד להתקיים בפועל, אלא שאין לו ערך לאחר זמן. ולכן אינו דומה לפלסתר כלל. ולפי זה יוצא, שאין כאן סתירה בין שיטת מרן לדברי הגרש״ז אויערבך, אלא שתי דרכי הגדרה של “קיימא”: האם הולכים אחר סוף הדבר בלבד, או אחר מעשה החיבור ותכליתו בשעתו. ולפי דקדוק לשונות מרן, נראה יותר כהדרך השנייה. ולכן לדינא, אף שיש יסוד להיתר כדברי הגרש״ז אויערבך, מכל מקום לדעת רבים מן הפוסקים, וכן לפי עיון בשיטות הראשונים ובדברי מרן עצמו, יש לראות בזה חיבור שיש בו תכלית וקיום במידה מסוימת, ולכל הפחות לחשוש בו לאיסור תופר מדרבנן. ומכל מקום, כיון שיש בזה צדדים לכאן ולכאן, אין להחשיב המיקל כעובר על דברי חכמים, שיש לו על מי לסמוך, אך לכתחילה נכון להחמיר ולהימנע. כנלע"ד.