סירוק השיער בשבת בזמננו

התשובה

שלום וברכה. תחילה יש להעמיד את היסוד, שאם לא נבחין כאן בין שני נתיבים שונים, כל הסוגיא תתערפל. נתיב אחד הוא דין דבר שאינו מתכוון ופסיק רישיה בכלל דיני שבת. נתיב שני שני הוא עצם הגדרת המעשה של סירוק. נקדים ונציין שכל זמן שהדיון מתנהל רק בשאלה אם תיתלש שערה או לא, נראה כאילו כל הסוגיא בנויה על בירור הסתברותי בלבד; אבל כאשר חוזרים אל הגדרת מעשה הסירוק עצמו, מתברר שכל החשבון משתנה. נבאר את הדברים. הגמרא במסכת נזיר דף מב עמוד א אומרת: “נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק”, ובגמרא שם אמר רבה: “כולה רבי שמעון היא, כל הסורק להסיר נימין מדולדלות מתכוין”. הרי שהגמרא לא אמרה רק שסירוק אסור מפני שסופו לתלוש, אלא העמידה את גדר הסירוק כמעשה שעניינו הסרת אותן נימין מדולדלות. ולעומת זאת, חפיפה ופספוס ביד הותרו, משום שאינם עומדים על אותה הגדרה. נמצא שכבר ביסוד הראשון של הסוגיא מבואר שאין זה רק מעשה מותר שתוצאה אסורה נלווית אליו מן הצד, אלא מעשה שהגמרא עצמה תלתה אותו בכוונה להסרת מה שמפריע לסידור השיער. וכן פסק הרמב"ם בהלכות נזירות פרק ה הלכה יד: “נזיר חופף על שערו בידו וחוכך בצפרניו ואם נפל שער אינו חושש שהרי אין כוונתו להשיר ואפשר שלא ישיר. אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי ואם עשה כן אינו לוקה”. מבואר בדבריו שגדר ההיתר בנוי משני תנאים גם יחד: שאין כוונתו להשיר, ושאפשר שלא תיעשה השלה. ומנגד, במסרק אסר משום ששם השלת השער מוגדרת כודאי. וכן נפסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן שג סעיף כז: “אסור לסרוק במסרק בשבת, ואפילו אותו שעושים משער חזיר, שאי אפשר שלא יעקרו שערות. אבל מותר לחוף ולפספס ביד”. נמצא שהדין הפשוט כבר הוכרע: מסרק אסור משום שאי אפשר שלא ייעקרו שערות, וחפיפה ופספוס ביד מותרים. אלא שמכאן עולה קושיה חזקה מאוד. הנה בדברי מרן הגרע"י בדין פסיק רישיה (הו"ד בילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד רכט),מובא שאם רק על פי רוב תיעשה המלאכה אבל אינו בודאי, אין זה בכלל פסיק רישיה; ובעמוד רלא כתב שספק פסיק רישיה מותר; ובעמוד רלב כתב שפסיק רישיה ולא ניחא ליה, אף במלאכה האסורה מן התורה, אין האיסור בזה אלא מדרבנן; ובעמוד רלד כתב שאם האיסור מדרבנן ולא ניחא ליה, דעת רוב הפוסקים להתיר, והוא הדין בהיכא דלא איכפת ליה. אם כן, לכאורה, אם יתברר שבמסרק מסוים אין תלישה ודאית, שוב אין כאן פסיק רישיה; ואם גם אין האדם חפץ בתלישה כלל, היה מקום לומר שלכל היותר מדובר בפסיק רישיה בדרבנן כשהתוצאה אינה רצויה, ובזה דעת רוב הפוסקים להקל. זו קושיה אמיתית, וצריך להעמידה בכל תוקפה. והקושיה מתחזקת עוד יותר מצד עוצמת האיסור. שהרי מן הרמב"ם שסיים “ואם עשה כן אינו לוקה”, דנו הפוסקים אם אין זה אלא איסור מדרבנן, וכך הובא בדברי הראשון לציון הרב יצחק יוסף, שקשר דין זה לדברי כסף משנה, פרי הארץ, וליביע אומר חלק ד אורח חיים סימן לג אות ז. ולעומת זאת, המשנה ברורה על סימן שג ס"ק פה–פו כתב: “אסור לסרוק משום תלישת שער הגוף דהוי תולדה דגוזז”, ושם הוסיף שאף אם אינו מכוין לתלישת השער גם כן אסור, משום שהוי פסיק רישיה, והגמרא אמרה “כל הסורק להשיר נימין המדולדלין מתכוין”. נמצא שלפי דרכו של מרן הגרע"י יש מקום לדון שהאיסור כאן מדרבנן, לאפוקי מלשון המשנה ברורה שהעמידו בלשון תולדת גוזז. ומכאן יש לבנות לכאורה את צד ההיתר עד סופו. אם האיסור במסרק הוא מדרבנן, ואם אין האדם רוצה כלל בשערה הנעקרת, ואדרבה היה שמח יותר אילו היה יכול לסדר את שערו בלא שתיעקר אפילו שערה אחת, הרי שלכאורה יש כאן פסיק רישיה בדרבנן שלא ניחא ליה, ובזה מפורש בתורת מרן הגרע"י (יבי"א ח"ד סימן לד), שדעת רוב הפוסקים להתיר. והלוא זהו ממש החשבון המתבקש לפי העקרונות שנתבארו שם. ואפשר להוסיף קומה שנייה. לא רק שיש מקום לטעון שמדובר בפסיק רישיה בדרבנן שלא ניחא ליה, אלא שלכאורה אין כאן כלל פסיק רישיה, אלא דבר שאינו מתכוון. שהרי סוף סוף האדם איננו בא להסתרק כדי לתלוש שערות, אלא כדי ליישר, לסדר ולהעמיד את השיער. ואם לפעמים נתלשות שערות, אפשר היה לומר שזו תוצאה צדדית הבאה אגב פעולת הסידור. ואם עוד נאמר שבמסרקים רבים של זמננו אין ודאות תלישה בכל העברה והעברה, היה מקום להעמיד את המעשה בכלל דבר שאינו מתכוון, שהרי אחד מיסודות פסיק רישיה הוא ודאות התוצאה, וכאן נטען שאין ודאות כזו. ואף יסוד זה נרמז בדברי מרן שכתב שאם רק על פי רוב תיעשה המלאכה אבל אינו בודאי, אין זה בכלל פסיק רישיה. אלא שכאן יש להתבונן מעט. אף שהחשבון הזה נראה מדוייק הלכתית (עפ"י תורת הגרע"י זצוק"ל), הוא עומד כנגד הגמרא וכנגד דברי הבית יוסף, ולא עוד אלא שהבית יוסף עצמו דן ממש בטענה זו ודחה אותה. בסוף סימן שג כתב: “שמעתי שיש מהנדזין בדבר לומר דלמאן דאמר לא מודה רבי שמעון אלא בפסיק רישיה דניחא ליה אבל היכא דלא ניחא ליה לא, מותר לסרוק בשבת דהא לא ניחא ליה בתלישת שערות. ויש לדחות דבריהם, שכיון שהוא רוצה להשוות שערו שיהיה חלק ויפה, ואי אפשר להשוותו אלא אם כן ישיר קצת שערות, הוי פסיק רישיה דניחא ליה”. הרי שהבית יוסף דחה במפורש את הטענה שאין לאדם רצון בתלישה. ולא עוד, אלא שביאר את טעמו: אין השאלה אם האדם רוצה את השערה שנפלה מצד עצמה, אלא אם הוא רוצה בתוצאה הכוללת של שיער חלק ויפה; וכאשר תוצאה זו איננה מושגת אלא בדרך הכוללת סילוק שערות, שוב אין התלישה נחשבת תוצאה זרה, אלא חלק מן התוצאה המבוקשת. וכן כתב המגן אברהם על אורח חיים סימן שג ס"ק כב, בשם תשובת הריב"ש סימן שצד: “כיון שהוא רוצה בהפרדת השערות ואי אפשר זה זולת ההשרה”. גם כאן מתבאר אותו יסוד ממש. אין מדובר בשני עניינים, סידור לחוד ותלישה לחוד, אלא במהלך אחד של הפרדה ויישור, שהשלת השערות כלולה בו. ומעתה מתבאר, שגם אם האדם איננו אוחז בשערה שנפלה ואינו צריך לה כלל, סוף סוף הוא רוצה בפעולה שתיקונה נעשה על ידי אותו סילוק. ועדיין יש מקום לעיין מצד המציאות, ואולי כדי שלא נסיק שנחלקו במציאות שמא נאמר שבזמן חז"ל והפוסקים דיברו במסרק סמיך וקשה, שדרך פעולתו בתלישת שערות, ולכן נאמר “שאי אפשר שלא יעקרו שערות”; אבל בזמננו מצויים גם כלים אחרים, כגון מברשות רכות או מסרקים ששיניהם רחוקות. ואם כן, אולי כל החשבון שבנינו להיתר יחזור ויתעורר בכלי שאינו בכלל אותו מסרק שהשתמשו בו בעבר הרחוק. ובאמת מצינו לכך בסיס בפוסקים. המשנה ברורה על סימן שג ס"ק פז כתב: “מותר לתקן מעט את שער הראש בכלי העשוי משער חזיר ... דדוקא לסרוק אסור בו דמשיר שער אבל לתקן מעט שרי”. וכן הובא בשם הראשון לציון הרב יצחק יוסף: “במברשת רכה, או מסרק שהשיניים שלו רחוקות זו מזו ואין פסיק רישיה שיתלשו שערות, מותר לסדר את השער ... אבל במסרק צר, שפסיק רישיה שייתלשו שערות, דעת כל האחרונים שאסרו”. נמצא שלא כל כלי הנוגע בשיער נכנס בגדר המסרק האסור; החילוק הוא בין כלי שדרכו בתלישת שער, לבין כלי רך שאין דרכו בכך. אלא שגם אחר חילוק זה נראה שצריך לדייק מאוד. אין פירוש הדבר שהדין הישן בטל והתחלף, אלא שהמציאות של הכלי טעונה בירור: אם זהו כלי שדרכו בהשרת שער, הרי הוא בכלל הגדרת הסירוק שנאסר; ואם זהו כלי רך שאין דרכו לתלוש, אין הוא בכלל אותו דין. נמצא שחילוק המציאות אינו עוקר את הסוגיה, אלא פועל בתוך גבולותיה. הוא מברר על איזה כלי נאמרו דברי המשנה, הרמב"ם והשולחן ערוך. ומכאן יש לעמוד על עיקר עומק הסוגיה, ובכך ניישב את הדברים. סירוק איננו רק העברת כלי בשיער כדי שייראה נאה. סירוק (כפי שעולה מן הגמרא במסכת נזיר דף מב עמוד א, מן הרמב"ם בהלכות נזירות פרק ה הלכה יד, ומן הבית יוסף סוף סימן שג) הוא פעולה של יישור, השוואה והעמדה של השיער, ודרך תיקון זו כוללת גם סילוק של אותן נימין מדולדלות ושערות חלושות המונעות מן השיער להיות אחיד וחלק. לכן אמרה הגמרא “כל הסורק להסיר נימין מדולדלות מתכוין”, ולכן כתב הבית יוסף “כיון שהוא רוצה להשוות שערו שיהיה חלק ויפה”. לפי הגדרה זו, אין כאן שני מעשים, סידור ותלישה, אלא מהלך אחד של תיקון. ומעתה מתבאר היטב מדוע אין נכון להעמיד את הסירוק בכלל דבר שאינו מתכוון. דבר שאינו מתכוון בנוי על שני תנאים: שאין האדם מכוון למלאכה האסורה, ושאין ודאות שתיעשה. אבל כאן, לאחר שהוגדר מהו סירוק, מתברר שחסר כבר היסוד הראשון. סוף סוף האדם מתכוון למעשה סירוק; ואם מעשה זה עצמו הוגדר בגמרא ובפוסקים כמעשה שתיקונו כולל גם את סילוק אותן שערות המפריעות לסידורו, שוב אין זו מלאכה זרה שאין לו בה שייכות. ואף אם תאמר שאין רצונו במלאכה כשהיא לעצמה אלא רק בתוצאה, הרי התוצאה הרצויה מחייבת את אותה מלאכה, וכפי שכתב הבית יוסף: “ואי אפשר להשוותו אלא אם כן ישיר קצת שערות”. ובזה נתבאר מדוע אין מקום פשוט לומר כאן לא פסיק רישיה ולא דבר שאינו מתכוון, על אף כללי היסוד שנאמרו במקומות אחרים. נמצא לפי זה, שכל צדדי ההיתר שנבנו בתחילה נכונים מצד דרך החשבון, אבל אינם מכריעים כאן. נכון הוא שאילו היה מדובר רק בתוצאה שאינה ודאית שאינה רצויה באיסור דרבנן, היה מקום גדול להקל, וכך אכן מבואר בדברי מרן הרב יצחק יוסף בילקוט יוסף שבת כרך ה עמודים רכט–רלד. אבל כאן אין הדיון רק בשכיחות התוצאה ובמידת הרצון בה, אלא במהות המעשה. וכאשר הגמרא, הרמב"ם, השולחן ערוך, הבית יוסף והריב"ש מגדירים את הסירוק כמעשה שתיקונו כולל גם השלת שער, שוב אין די לומר שאין האדם רוצה בשערה שנפלה. והמסקנה היוצאת מכל זה היא: מסרק שדרכו בהשרת שערות אסור בשבת. ואף אם האדם איננו רוצה בשערה העקורה מצד עצמה, כיון שהוא רוצה בשיער חלק, ישר ומסודר, והדבר נעשה בדרך הכוללת עקירת שערות, כבר ביאר הבית יוסף סוף סימן שג שזו תוצאה הנחשבת רצויה מבחינה הלכתית, ולא תוצאה זרה. ורק כלי רך, או מסרק ששיניו רחוקות ואין דרכו לתלוש שערות בדרך האסורה, מותר להשתמש בו לסידור עדין של השיער.