האם שייך מלאכת קושר בקשר אחד

התשובה

עיקר מלאכת קושר מבואר בגמרא שבת (קיב ע״א), שם נאמר שלא כל קשר אסור מן התורה, אלא דווקא קשר חשוב. הראשונים ביארו שכוונת הדברים היא לקשר של קיימא ומעשה אומן. וכן פסק הרמב״ם (הלכות שבת פרק י הלכה א), שהקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן חייב מן התורה. נמצא שלשני תנאים יש משמעות: שיהיה הקשר מתקיים לאורך זמן, ושיהיה עשוי בצורה מקצועית ומהודקת. וכן פסק מרן השולחן ערוך (אורח חיים סימן שי״ז סעיף א), שחילק בין שלושה מצבים: קשר של קיימא ומעשה אומן – שהוא מן התורה; קשר שחסר בו אחד התנאים – שהוא מדרבנן; וקשר שחסרים בו שני התנאים – שהוא מותר. אולם יש מקום להתבונן בעצם הגדרת מלאכה זו: האם עיקר האיסור נובע מעצם פעולת הקשירה, או מן התוצאה שהיא יוצרת — חיבור בין שני דברים? מלשון הרמב״ם “קשר של קיימא” נראה שעיקר המלאכה תלוי בקיום ובתוצאה, ולא רק בעצם הפעולה. גם צירוף התנאי “מעשה אומן”, המורה על קשר חזק ומהודק, מלמד שאין מדובר במעשה טכני בלבד, אלא ביצירת חיבור בעל תוקף. לפי זה נראה לומר שעיקר מלאכת קושר הוא עצם יצירת החיבור. וכשם שבמלאכת בונה אין חיוב על סידור אבנים בעלמא, אלא דווקא כאשר נעשה בניין שיש לו משמעות וקביעות, כך גם בקושר — אין שם מלאכה אלא כאשר נוצר חיבור שניכר כחיבור. מכאן יש מקום לחלק בין שלוש דרגות: קשר חשוב ויציב היוצר חיבור של ממש — והוא עיקר המלאכה; קשר שאינו מקצועי ואינו חזק, אך בפועל משמש כחיבור — והוא אסור מדרבנן; ודבר שאינו יוצר חיבור כלל, אלא רק מחזיק שני קצוות בצורה רופפת ומקרית — שאין עליו שם קשר כלל. על פי זה יש לדון בקשר אחד, כגון הקשר המצוי באוזני שקית. טבעו של קשר זה, כפי שכל אדם מכיר, שהוא רופף מאוד: הוא נפתח בקלות, לעיתים אף מאליו, ואינו מחזיק משא. אין רגילות להשתמש בו כחיבור של ממש, לא לתלייה ולא לקשירה יציבה, וגם אין סומכים עליו שיישאר לאורך זמן. נמצא שקשר כזה אינו דומה אפילו לקשר פשוט של אדם שאינו מומחה, אשר אף שאינו מקצועי, מכל מקום משמש כחיבור בפועל. קשר זה נמוך מדרגה נוספת — שאינו יוצר חיבור כלל. אולם יש כאן ספק משמעותי: האם ניתן לומר שמעשה כזה יוצא לגמרי מגדר קשר, או שמא סוף סוף כיון שחיבר שני קצוות בפועל, אף על פי שהחיבור רופף, עדיין יש עליו שם קשר, וההבדל יהיה רק בדרגת האיסור. ניתן לבחון את השאלה משני צדדים: מצד אחד, לשון השולחן ערוך אינה מחלקת בין קשר חזק לחלש מצד עצם ההגדרה, אלא מניחה שכל קשר בכלל, ורק מבחינה בין רמות האיסור לפי קיום ומקצועיות. משמע שגם קשר רופף נחשב קשר. מצד שני, עצם מהות המלאכה — יצירת חיבור — מלמדת שלא כל דבר שנראה כקשר בלשון בני אדם נחשב קשר לעניין שבת, אלא דווקא דבר שמתפקד בפועל כחיבור. אם כן, קשר רופף לחלוטין שאינו מחזיק כלל, ייתכן שאינו בכלל מלאכה. כדי להכריע, יש צורך להגדיר מהו חיבור מבחינה מעשית. נראה שיש שלושה מדדים ברורים: ראשית — שהקשר יכול להחזיק אפילו משקל קל; שנית — שאינו נפתח מאליו בשימוש רגיל; שלישית — שבני אדם משתמשים בו כחיבור, ולא רק כסגירה זמנית וחלשה. קשר שאינו עומד באף אחד מהמדדים הללו — שאינו מחזיק אפילו משקל מועט, נוטה להיפתח מאליו, ואין דרך העולם לסמוך עליו — יש מקום לומר שאין עליו שם קשר כלל, אלא הוא בגדר אחיזה בלבד. עוד יש לדון מצד דברי הפוסקים. יש שהביאו ראיה להקל מדברי מרן הגרע"י זצוק"ל בחזון עובדיה (שבת חלק ה, דיני קושר ומתיר עמ' נ'), שהתיר לקשור קשר אחד בשקית אשפה. אולם אין ראיה זו דומה לענייננו, שכן שם יסוד ההיתר אינו מצד חולשת הקשר, אלא מטעם אחר: שאין האדם מעוניין בקיומו של הקשר לאורך זמן, אלא רק לזמן קצר. ולכן אינו נחשב קשר של קיימא, אף אם בפועל הוא נשאר זמן רב. נמצא שבאותו מקרה החיסרון הוא בתנאי הקיום, ולא בעצם הגדרת הקשר. אבל כאשר יש רצון שהקשר יעמוד — לכאורה יש לדון בו כקשר רגיל. אלא שיש ליישב, שכל דברי הפוסקים נאמרו בקשרים שיש להם תוקף כלשהו כחיבור, אלא שאינם מתקיימים או אינם מקצועיים. אבל קשר שאין בו תוקף כלל — אינו בכלל הדיון, ואינו נכנס לגדר מלאכת קושר מלכתחילה. נוסף לכך, עצם המציאות שקשר זה ידוע כקשר הנפתח בקלות, ושאין משתמשים בו לחיבור של ממש, מלמדת שאין לו חשיבות של קשר. שהרי מלאכת קושר, כמו שאר המלאכות, נמדדת לפי דרך בני אדם לפעול, ולא לפי פעולה טכנית בלבד. לכן יש לקבוע הבחנה ברורה, שאיננה תלויה במספר הקשרים אלא באופיים: קשר אחד מהודק שמחזיק ומשמש כחיבור — נחשב קשר לכל דבר, ואם מתקיים זמן רב יהיה אסור מדרבנן. אך קשר רופף שאינו מחזיק כלל ואינו מתפקד כחיבור — אינו בכלל מלאכת קושר. מסקנת הדין קשר אחד רופף, כגון קשירת אוזני שקית בקשר פשוט שאינו מהודק ואינו משמש כחיבור לפי הדרך המקובלת — כלומר שאינו מחזיק משקל קל, ודרכו להיפתח מאליו — אין עליו שם קשר כלל, ומותר לעשותו בשבת אף אם דעתו להשאירו לזמן רב. אבל קשר אחד שיש בו הידוק והוא מחזיק בפועל כחיבור שבני אדם סומכים עליו — אף שאינו מקצועי — אם דעתו להשאירו לזמן רב, יש בו איסור מדרבנן משום קשר של קיימא שאינו מעשה אומן.