למה אני לא מצליח לזוז אם אני לא מאמין שאני מסוגל
השאלה
שלום לרב. שמתי לב שכאשר אני לא מאמין שיש לי סיכוי, אני אפילו לא מתחיל. כאילו הגוף והנפש לא מקבלים פקודה לזוז. כולם אומרים לי לעבוד, להתקדם, להשתנות, אבל בפנים אני אומר לעצמי שאין לי סיכוי. האם האמונה ביכולת להשתנות באמת כל כך חשובה?
התשובה
ידידי היקר, שלום וברכה. לפני כל תהליך נפשי, לפני עבודת מידות, לפני ניסיון להזיז משהו בעצמנו, האדם צריך לעצור ולשאול את עצמו שאלה יסודית: האם אני מאמין ביכולת שלי להשתנות? כאשר האדם מגיע למסקנה שאין לו סיכוי, הוא לא נותן לעצמו פקודה פנימית לקום. גם אם מבחוץ הוא שומע דברי חיזוק, בפנים המערכת אינה מתגייסת. כדי שהאדם יתחיל לזוז, מוכרחת להיות בו נקודת אמון. וגם אם האדם אומר: לי אין כוח, אני מפורק, אין בי רצון ואין בי יכולת, עדיין יש שאלה עמוקה יותר: האם אני מאמין שלמי שיצר אותי יש כוח לשנות אותי? הרי בורא עולם אינו מתקשה לרפא, להאיר, לפתוח רצון, ולתת לאדם כוח חדש. לכן לפני הכול צריך רצון ואמונה שיש סיכוי להינצל. ה׳ ייתן לך אמונה פשוטה שאפשר לזוז, גם אם לאט, ושאין מצב שבו בורא עולם אינו יכול לפתוח לך דרך. לעיון בהרחבה בנושא זה עיין בספר "לך אמר ליבי", עמודים 89-90