קל לומר “אני אוהב”. אבל מה קורה כשצריך לוותר
השאלה
שלום הרב. יש דברים שאדם מבין בשכל, אבל כשהם מגיעים לבית וללב הם נעשים הרבה יותר מורכבים. קל לומר “אני אוהב”. אבל מה קורה כשצריך לוותר? כשצריך לזוז ממקומי, לשייף רצון, לתת מקום לרצון אחר? אם האהבה אינה מסוגלת לדחוק את ה”אני” שלי, האם היא אהבה או רק נוחות בשם יפה?
התשובה
שלום יקירי, ניכר שהשאלה באה ממקום אמיתי. יפה שאלת. יש מקומות שבהם התשובה לא צריכה רק להסביר, אלא גם לפתוח חלון. אהבה אמיתית מתגלה במקום שבו האדם מוכן לוותר. אם אין באדם נקודת ביטול, הוא אולי מחבב אנשים שמוצאים חן בעיניו או דומים לו, אבל זו אינה אהבה אמיתית. כאשר רוצים לחבר שני עצמים ויש לכלוך על כל אחד מהם, צריך לנקות ולשייף כל צד כדי שיוכלו להתחבר. כך גם באיחוד בין אנשים: כל צד משייף מעט את רצונו ומוותר. חז"ל אמרו: “אהבה דוחקת את הבשר”. אם האהבה אינה דוחקת את האני שלי, אינה מזיזה אותי ממקומי, היא עדיין לא הגיעה למדרגת אהבה אמיתית. ברכתי, שתזכה לראות שהכאב הזה אינו סוף הדרך, אלא שער עדין לתיקון עמוק יותר. לעיון בהרחבה בנושא זה עיין בספר "לבדו", עמודים 96-97