איך מחזיקים תקווה כשהילד שוב נופל לאותו מקום

התשובה

ידידי היקר, שלום וברכה. בחינוך יש הרבה טפטופים. לא תמיד רואים שינוי מיד. לפעמים נדמה שכל מה שאמרנו נעלם, שכל ההשקעה לא פעלה. אבל נפש אינה משתנה תמיד ברגע אחד. כמו מים שנוקבים אבן טיפה אחר טיפה, כך גם חינוך פועל. הטיפה הראשונה אינה נראית, וגם העשירית לא תמיד. אבל ההתמדה עושה רושם. מילה טובה, גבול יציב, אמון, תפילה, חזרה עדינה, כל אלו מצטברים. תקווה אינה נאיביות. נאיביות אומרת שהכול יסתדר בלי עבודה. תקווה אמיתית יודעת שיש דרך, שיש עמל, שיש נפילות, ובכל זאת הטפטופים פועלים. ההורה אינו נדרש לראות מיד את כל התוצאה, אלא להמשיך להשקות. ברכתי אליך, שתזכה לכוח של טפטופים, לא להתייאש מן החזרה, ולראות יום אחד את האבן נפתחת. לעיון בהרחבה בנושא זה עיין בספר "לך אמר ליבי", עמודים 178-180, 397-404