איך רואים את מעלת הזולת בלי להתעלם מחסרונותיו?

התשובה

תשובה: שלום וברכה יקירי, בדבריי לא היה ולו מעט כוונה להעלים עין מהתנהגות לא ראויה, אלא התכוונתי לדרך והגישה לומר את הדברים. הטבע שלנו הוא להקטין את החסרונות שלנו, ומנג להבליט את החסרונות של חברינו. וההוגן הוא לפחות להביט באותם משקפיים. אם הם מגדילים את החסרונות, אז עליי להביט כך גם בחסרונות שלי, ואז זה יגרום לי לשקול היטב את הביקורת שלי והדרך בה היא נאמרת, ולהפך. בכל אופן אני אשתף אותך במעשה מסויים בתקווה שהמסר יעבור דרכו... 20 שנה חלפו מאז למד גיבור-הסיפור אצל הרב'ה בכיתה ג', ואז החליט לקפוץ אל המלמד המבוגר לביקור: "שלום עליכם! הרב זוכר אותי?" – "ֶאהמממ…" "הייתי תלמיד שלו בכיתה גימ"ל…" – "יפה! אבל אתה יודע, היו לי מאות תלמידים קשה לזכור… מה אתה עושה היום?" "מלמד בחיידר" – "מה גרם לך לרצות להיות מלמד?" "ּאוּהו – זה סיפור שלם". "???" זה קרה לפני 20 שנה. יום אחד הגיע ילד לכיתה עם שעון חדש. נוצץ, מבריק, מגרה… ולפתע – השעון נעלם! מבוהל רץ הילד לרבי וסיפר מה קרה. הרבי הודיע: "מי שלקח את השעון יחזיר אותו לבעליו מיד!" הזמן חלף, "השעון תקתק", אבל לא חזר לבעליו. הרבי הכריז: "כולם לקום מהמקומות ולעמוד ליד הקיר". הוא צעד ממקומו לדלת הכיתה ונעל אותה. "כולם לעמוד עם הפנים לכיוון הקיר בעיניים עצומות, ואני אבדוק בכיס של מי נמצא השעון". עמדתי בשורה יחד עם כולם, אך בשונה מהם – חשבתי שאני מתעלף. השעון היה אצלי בכיס. לא היה לי לפני-כן אף פעם שעון, וכאשר עמדתי מול הדבר הנוצץ הזה, לא התאפקתי. גנבתי ממנו את השעון וטמנתי אותו עמוק-עמוק בכיסי. רציתי כבר להחזיר אותו בהכרזה הראשונה של הרבי, אבל התביישתי. גם פחדתי. הרבי בודק את הכיסים, וכל הזמן הולך ומתקרב אלי. אני רועד שאוטוטו יכריזו "הנה הגנב!" הרבי התקרב. התפללתי שהאדמה תבלע אותי, אבל שום נס לא קרה. הרבי בדק בכיס, גילה את השעון ו… ו… הניח אותו בכיס שלו. הרבי המשיך לבדוק את כיסי שאר הילדים, ורק כאשר סיים את כולם דאג שהשעון יחזור לבעליו. כולם התיישבו בחזרה על מקומותיהם והשיעור המשיך כרגיל. הרבי לא הזכיר את התקרית כלל. שום מילה. אף הגה. באותו רגע החלטתי להיות מלמד! הרי מה קרה אז? הרבי הציל אותי מ'סטיגמה' שהייתה עלולה להידבק אלי לכל-החיים. "הנה הגנב!"… הרבי חסך ממני את כל הבושות האיומות הללו! זה כל-כך השפיע עלי, שבאותו רגע היה ברור לי שאני רוצה להיות בצד הזה. בצד של המלמד המיטיב עם הזולת. בטח הרב זוכר לא פחות ממני את הסיפור… – "דווקא לא זוכר" "אבל זה הרי לא מעשים שבכל-יום! וכי הרב לא זוכר שאני הייתי הגנב?…" – "לא רק שאינני זוכר – אלא שגם אינני יודע. מעולם לא ידעתי שהשעון היה אצלך בכיס" "מה זאת אומרת? הרב הרי שלף את השעון מהכיס שלי!" – "כן, אבל לא הסתכלתי מאיזה כיס אני שולף. כולם היו עם עיניים עצומות, גם אני. "קדושים תהיו כי קדוש אני..." לפעמים (הלוואי) אנחנו עושים מעט עברות... ואז אנחנו מנסים לחזור בתשובה. אנחנו כ"כ מבקשים שאעפ"י שהקב"ה רוצה לתקן אותנו " ואת אשר יאהב ה' יוכיח" אנחנו רוצים שזה יהיה בדך עדינה, שלא נתבייש ולא מול כולם. ואם אפשר, רק אם אפשר, אולי גם אתה הקב"ה "תעצום עיניים" אל מול חטאיי. תעשה כאילו את לא רואה. תתקן אותי, אבל בצורה כזאת עדינה שאני לא אתבייש. שיהיה לי אח"כ את היכולת לחזור אליך... הקב"ה דורש את אותו הדבר מאיתנו. גם אנחנו רואים פגמים באנשים אחרים, לפעמים שקרובים אלינו ביותר. ואנחנו מתוך דחף או נגיעה אישית ממהרים להוכיח ולגרום לשני להתכווץ בתוכו, ולהתרחק מאיתנו. אולי גם אנחנו צריכים ללמוד לעצום עיניים. לא להתעלם... " השעון שב לבעליו, המסר נקלט, אולם בלי לבייש את מי שהתבלבל לרגע. הלוואי ונזכה.