מה עושים כשגם ההורה מרגיש שאין לו כוח
השאלה
שלום לרב. מדברים הרבה על הילד, אבל לפעמים ההורה עצמו מרגיש שאין לו כוח. הוא מבין מה נכון לעשות, אבל בפועל הוא עייף, מותש, מתוח, ולא מסוגל להחזיק את הדרך. מה עושים כשהשכל יודע, אבל הלב של ההורה כבר עייף?
התשובה
שלום וברכה לך, ידידי. גם המבוגר פוגש את הפער בין שכל לרגש. הוא יודע שכדי לבנות צריך לעבוד, להשקיע זמן ומאמץ, להתאפק, לבחור נכון. אבל הרגש אומר: אין לי כוח, זה קשה, זה כבד, זה מעייף. אין לזלזל בעייפות הזאת. היא אמיתית. אבל גם אין לתת לה לנהל את הכול. צריך להכיר בה, להבין אותה, ולבנות דרך שמאפשרת להורה לחזור לכוחותיו. לפעמים צריך להקטין ציפיות, לפעמים לבקש עזרה, לפעמים להתחיל מצעד קטן מאוד. החינוך אינו דורש מן ההורה להיות מלאך. הוא דורש ממנו להיות בדרך. גם אם הרגש לא מצטרף מיד, עצם ההליכה, התפילה, הרצון והמאמץ בונים לאט את היכולת להמשיך. ה׳ ייתן לך כוח רך ולא שורף, כוח שמחזיק בית מתוך נשימה, אמונה וסבלנות לעצמך. לעיון בהרחבה בנושא זה עיין בספר "לך אמר ליבי", עמודים 369-396