ביטול התחייבות לעלייה לתורה מחמת התנהלות בית הכנסת

התשובה

שלום וברכה. יש לעיין תחילה בגדר ההתחייבות הנעשית בקניית עלייה לתורה. מצד אחד מבואר ברמ״א אורח חיים סימן קנג סעיף כב שמוכרים מצוות לצורך צורכי הציבור, ונמצא שיש כאן קניין של זכות מצווה. ומצד שני פסק השולחן ערוך יורה דעה סימן רנח סעיף יג שהתחייבות לצדקה חלה כחיוב גמור, ונחשבת כנדר. ומעתה יש לברר: האם תנאי המקום ואופיו הם חלק מהמקח, או שמא אינם אלא רקע בלבד. מצד אחד, העלייה לתורה היא מעשה מוגדר: יש קריאה כשרה, ברכות כדין, והעולה מקיים מצווה. ואף אם יש דיבורים או חוסר סדר, לא מצאנו מקור מפורש שדבר זה מבטל את עצם העלייה. לפי זה נראה שהקונה קיבל את מה שקנה, ואין כאן טעות בגוף המקח. אולם מנגד, יש לעיין בחומרת ההתנהלות בבית הכנסת. כבר נפסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן קנא סעיף א׳ שאסור לנהוג קלות ראש בבית הכנסת, והוא בכלל מורא מקדש. ובמשנה ברורה אורח חיים סימן קכ״ד ס״ק כ״ז כתב שבתי כנסיות נחרבו מחמת דיבור בשעת התפילה. וכן מבואר בדברי הפוסקים והמקובלים שדיבור בבית הכנסת פוגם בהשראת השכינה ובקדושת המקום, ויש בזה ביזוי גדול של מקום קדוש. נמצא שאין זו רק בעיה של חוסר סדר, אלא פגיעה מהותית במדרגת הקדושה של המקום. ומתוך כך יש לחדש יסוד חשוב: התחייבות זו כוללת למעשה שני רכיבים. האחד – עצם רצון העלייה לתורה; והשני – הרצון להשתתף ולתרום לבית כנסת שהוא מקום של קדושה ויראת שמים. ואין זה דומה לאדם הקונה חפץ בלבד, אלא למהלך שיש בו גם שייכות למקום מסוים. ועל זה יש להקשות קושיה חזקה: אם המציאות של בית הכנסת רחוקה מהצפוי עד שאילו ידע לא היה מתחייב כלל, מדוע לא נאמר שיש כאן טעות יסודית בהתחייבות, שהרי לא זו בלבד שלא קיבל כפי שחשב, אלא עצם יסוד דעתו לא התקיים? אלא שיש להשיב בזה בזהירות: בדיני מקח וממכר (חו״מ סימן רלב) אין כל אומדנא מבטלת את המקח, אלא רק טעות הנוגעת לעצם הדבר הנקנה. וכאן, אף אם המקום פגום, העלייה עצמה קיימת מצד הדין. נמצא שאין פגם בגוף המקח אלא במצב הנלווה. ומעתה יש לחלק בין שני מצבים: אם כבר עלה לתורה, הרי בפועל קיבל את עצם הכיבוד שקנה. ואף אם נוספה כוונה לתרום למקום ראוי, סוף סוף חלק עיקרי מן המקח התקיים. בנוסף לכך כבר חל עליו חיוב נדר לצדקה. ולא מצאנו מקור ברור לבטל חיוב כזה לאחר קיום עיקרו. לכן במצב זה אין מקום לבטל, וחייב לשלם. אולם אם עדיין לא עלה, נמצא שלא קיבל כלום בפועל, וכל ההתחייבות עומדת על דעתו הראשונה בלבד. ואם ברור באופן חזק שאילו ידע את מציאות המקום לא היה נכנס כלל להתחייבות זו, ובפרט לאור חומרת הפגם הרוחני שעליו עמדנו, יש מקום גדול לומר שאין זו אומדנא גרידא אלא התחייבות שנעשתה על דעת מסוימת שלא התקיימה. ועוד יש להקשות: אם מקורות רבים מורים שיש פגיעה בהשראת שכינה ובמעלת התפילה במקום כזה, אולי יש לומר שגם עצם העלייה נפגמת במהותה, ונמצא שלא התקיים כלל הצד הראשון של ההתחייבות. אלא שאין לנו מקור ברור שהדבר מגיע עד ביטול גמור של המצווה, ולכן אין לבסס פטור מוחלט על סברא זו. ומכל מקום, בצירוף העובדה שלא נהנה כלל, עם האומדנא החזקה שלא היה מתחייב, יש מקום לראות בזה נדר בטעות, או לכל הפחות ספק התחייבות, ובדיני ממונות אין להוציא ממון כאשר יסוד החיוב מוטל בספק, ובפרט כאשר המוחזק הוא המתחייב שעדיין לא שילם. יהי רצון שנזכה לכבד את מקדש מעט אלו בתי כנסיות, ונזכה בזכות זה להתפלל בבית המקדש במהרה בימינו. אכי"ר. מסקנת הדין: אם כבר עלה לתורה או פתח את ההיכל – חייב לשלם את מה שהתחייב, מאחר שקיבל את עיקר הכיבוד, ואין כאן מקח טעות ברור ולא נדר בטעות. ואם עדיין לא עלה – יש מקום חזק לומר שההתחייבות נעשתה על דעת מסוימת שלא התקיימה, ובפרט לאור הפגם החמור במצב בית הכנסת, ולכן יש לו על מה לסמוך לבטל או לפחות שלא להתחייב, ובוודאי שאין לחייבו ללא הסכמה או בירור נוסף.