דרישת תוספת לאחר פשרה על רכב שלא הוחזר

התשובה

לעניות דעתי נראה ברור שאין ביד בעל המרצדס לפתוח את הדבר מחדש ולדרוש תוספת, וכל עיקר ההכרעה בנידון זה איננו תלוי בעיקר בשאלה כמה היה החיוב הראשוני מעיקר הדין על אותו אדם שלקח את הרכב, אם דינו כשומר שכר או כפועל או כמי שנכנס באחריות, אלא בשאלה מה מעמד ההסכמה שנעשתה לאחר מכן. שהרי לאחר שנודע לבעל הרכב שהרכב לא שב, לא עמד הדבר במצב של תביעה סתומה בלבד, אלא נעשה מעשה מסוים ומסודר: שאלוהו כמה הוא רוצה, והוא עצמו קצב את הסכום; לאחר מכן נשאל אם הוא רגוע בזה, והשיב בחיוב; ולבסוף קיבל את הכסף. במקום כזה כבר אין אנו עומדים רק על עצם החיוב המקורי, אלא על מחילה וסילוק תביעה, ומחילה על חוב אינה צריכה קניין, וכך פסקו הרמב"ם בהלכות מכירה פרק ה הלכה י"א, והשולחן ערוך חושן משפט סימן י"ב סעיף ח, וכן בשולחן ערוך חושן משפט סימן רמ"א סעיף ב' שמחילת חוב נקנית בדברים בלבד. אלא שיש להקשות מיד: סוף סוף מצינו שמחילה בטעות אינה מחילה, ואם כן אולי נאמר שגם כאן כל מה שאמר בעל המרצדס “אני רגוע בזה” היה מתוך טעות, שלא ידע את שווי הרכב האמיתי, או שלא ידע כמה היה יכול לדרוש, וממילא אין למחילתו תוקף. אכן עצם היסוד הזה נכון הוא, וכבר הביאו הפוסקים שמחילה הבנויה על טעות יסודית בדין או במציאות אינה מחילה, ובמהרי"ק שורש קי"א הונח יסוד זה, והובא ברמ"א חושן משפט סימן רמ"א סעיף ב’.“והנה מצינו בפוסקים שמחילה הבאה מתוך טעות יסודית בזכות עצמה אינה מחילה, וכמו שכתבו המהרי״ק והרמ״א. ויש לדון אם יש ללמוד מזה גם לענין פשרה שנעשית על יסוד טעות. אלא שעיקר החילוק בנידון שלנו הוא, שאין כאן לפנינו מחילה שנולדה מטעות הלכתית על עצם הזכאות, אלא קציבת סכום מתוך ידיעה שהרכב לא חזר ושבעל הרכב צריך להחליט אם ברצונו לסיים את העניין ובכמה. זהו הבדל גדול מאוד. כאשר אדם אומר “לא ידעתי שמגיע לי על פי דין”, יש מקום גדול לדון במחילה בטעות; אבל כאשר אדם יודע שיש כאן תביעה פתוחה, ושיש כאן הפסד, והוא עצמו אומר: “אני מסיים את העניין בסכום פלוני”, קשה מאוד להגדיר זאת כמחילה בטעות, כי זו איננה מחילה על דבר נסתר שלא ידע ממנו, אלא הכרעה רצונית לסיים חוב או תביעה בסכום שהוא בעצמו קבע. זה כבר יותר בגדר פשרה וסילוק תביעה מאשר ויתור עיוור. ועוד יש לחזק את הדבר ממה שפסק השולחן ערוך חושן משפט סימן רל"ב סעיף ז': “כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא דבר שלם מכל מום... שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל לו בו ויפרש אותו, כמו המפרש האונאה”. יסוד גדול למדנו מכאן: מחילה סתמית, שאינה מיוסדת על ידיעה ברורה במה מדובר, אינה מועילה. ולכן אם המוכר אומר סתם “על מנת שאין אתה חוזר עלי במום”, אין בכך כלום עד שיפרש את המום או את גבול המחילה. אבל מכאן גופא יוצא, שכאשר יש ידיעה ברורה של מהות ההפסד או התביעה, והצד הנפגע מודע לכך ומסכים, יש תוקף גדול למחילה. ובנידון שלנו בעל הרכב ידע את עיקר הדבר שעליו הוא מוותר: הרכב לא חזר, ותחת הרכב הוא מקבל סכום כסף לסיום העניין. אין זו מחילה עמומה על “כל נזק שבעולם”, אלא מחילה ממוקדת על תביעה ידועה ומוגדרת. ואם יאמר הטוען: סוף סוף לא ידע את שווי השוק המדויק, ואם כן גם זו אינה ידיעה מספקת, התשובה היא שאין צורך שבמחילה ידע כל הערכה מסחרית אפשרית וכל אומדן עתידי, אלא צריך שידע את גוף הדבר שעליו הוא מוחל. ואף בדיני מקח טעות מצינו שמה שנחשב למחילה אינו דווקא כאשר האדם יושב עם שמאי ומברר כל שקל, אלא כאשר התנהגותו מגלה שקיבל עליו את המצב. השולחן ערוך חושן משפט סימן רל"ב סעיף ג' פסק במפורש: “אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום, הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר.” הרי שעצם ההתנהגות שלאחר ידיעת הפגם מגלה מחילה. ואם שימוש בלבד, בלא לשון מפורשת, נחשב מחילה – כל שכן כאן, שיש לא רק ידיעה אלא גם קציבת סכום מפי בעל הרכב עצמו, וגם אמירה מפורשת שהוא רגוע בזה, וגם קבלת הכסף בפועל. ואמנם יש לעורר עוד קושיה. הלא מצינו בדיני חובות, שאין אומרים בקלות ששתיקה או השהיה נחשבות מחילה. אדרבה, הובא בטור חושן משפט סימן צ"ח, ובבית יוסף שם בשם מהרי"ק, שאפילו אם שהה אדם שנים ולא תבע את חובו, אין אומרים מכוח זה שמחל, ואף אם אמר “וי לחסרון כיס” אין הכרח שזו מחילה גמורה. ואם כן, מה הועילו כאן השנתיים שחלפו? על זה יש להשיב שהשנתיים אינן עיקר הראיה בנידון שלנו, אלא צירוף וחיזוק בלבד. ודאי שאילו כל הסיפור היה רק שבעל הרכב שתק שנתיים, לא היה בזה לבדו כדי להוכיח מחילה. אלא שכאן כבר הייתה מחילה או פשרה בפועל בשעת המעשה, והשנתיים רק מגלות שלא ראה עצמו כבעל תביעה פתוחה כל הזמן הזה. נמצא שהשהיה איננה מקור הזכייה אלא סניף המחזק את גמירות הדעת שהייתה מראש. ומכאן לטענת האונאה, שגם עליה יש לדון. והנה דין ברור הוא בשולחן ערוך חושן משפט סימן רכז סעיף ז', שזמן טענת אונאה הוא “כדי שיראה לתגר או לקרובו”. ויסודו בגמרא בבבא מציעא דף נ"א ע"א. ואף בתגר גופו, אף שדנו בגמרא אם יש לו אונאה, נפסקה הלכה כרבנן שיש אונאה לתגר, ומכל מקום גם בו שייך שיעור הזמן של “כדי שיראה לתגר או לקרובו”, ואפילו תגר שטעה בעצמו אין אומרים שיוכל לחזור לעולם, משום דלא פלוג רבנן. מעתה, אפילו אם בדוחק גדול נרצה להעמיד את טענת בעל המרצדס במסגרת דיני אונאה, סוף סוף ודאי שאין בידו לטעון כך לאחר שנתיים. שהרי שיעור “כדי שיראה לתגר או לקרובו” הוא שיעור קצר של בירור סביר, לא השהיה מופלגת של שנים. ואם כן, מצד דיני אונאה לבדם אין מקום לטענתו. אלא שבאמת נראה שאף קודם שנגיע לזמן הטענה, עצם הגדרת המקרה רחוקה מדיני אונאה, מפני ששם מדובר כאשר צד אחד קוצב את המחיר והאחר מקבלו מתוך טעות בשווי; ואילו כאן בעל הרכב עצמו אמר כמה הוא רוצה. נמצא שקשה לומר שהלה “אנה” אותו במחיר, בשעה שהמחיר יצא מפיו של התובע עצמו. ולכאורה היה מקום להשיב ולומר: אכן הוא נקב את הסכום, אבל נקב אותו מחמת לחץ, או מתוך בהלה, או מפני שסבר שאין ברירה אחרת. אם כן אולי יש כאן כעין מחילה מתוך דחק ולא ברצון גמור. אלא שכל עוד אין לפנינו טענה מבוררת של אונס, לחץ פסול, או הטעיה מהותית בעובדות, אין לנו אלא מה שעינינו רואות: נשאל, קבע סכום, אישר שהוא רגוע, וקיבל את הכסף. אין די בחרטה מאוחרת כדי להפוך פשרה מוגמרת למחילה בטעות. אדרבה, אילו נפתח פתח כזה, כמעט לא תימצא פשרה או סילוק תביעה שלא יהיה ניתן לבטל לאחר זמן בטענה “אילו הייתי בודק עוד הייתי דורש יותר”. והלוא אין לדבר סוף. על כרחך צריך לומר שיש הבדל בין טעות יסודית ומוכחת לבין חרטה מאוחרת ושינוי הערכה. ולכן העולה מכל האמור הוא, שאף אם מעיקר הדין היה מקום בתחילת הפרשה לדון כמה היה חייב אותו אדם על הרכב שאבד ולא חזר, לאחר שבעל הרכב ידע את עיקר המצב, קצב את הסכום בעצמו, השיב בחיוב לשאלה אם הוא רגוע בזה, וקיבל את הכסף – הרי זו מחילה וסילוק תביעה גמורים. טענת מחילה בטעות אינה נראית כאן, כי לא הונחה לפנינו טעות יסודית בעצם הזכות אלא חרטה מאוחרת בלבד. וטענת אונאה אף היא אינה עומדת, הן מפני שהוא עצמו נקב את הסכום, והן מפני שזמן הטענה של אונאה – “כדי שיראה לתגר או לקרובו” – ודאי חלף מזמן רב. על כן אין בידו לחזור עכשיו ולדרוש תוספת. מצא אפוא, שהיסודות המצטרפים כאן הם חזקים: ראשית, מחילה על חוב אינה צריכה קניין. שנית, המחילה כאן לא נעשתה על דבר סתום אלא על תביעה ידועה ומוגדרת, ובעל הרכב עצמו קבע את שיעור סילוקה. שלישית, עצם ההתנהגות לאחר ידיעת החיסרון, ובפרט קבלת תשלום, דומה ליסוד “נשתמש בו אחר שראה המום – הרי זה מחל”. רביעית, טענת אונאה אינה עומדת כאן, הן מפני שהוא עצמו נקב את הסכום, והן מפני שוודאי עבר שיעור הזמן של “כדי שיראה לתגר או לקרובו”. וחמישית, אין לפנינו טעות יסודית בזכות עצמה באופן המחיל את דיני מחילה בטעות, אלא לכל היותר חרטה מאוחרת על אומדן הסכום, ודבר זה אינו מבטל מחילה וסילוק תביעה שנעשו בגמירות דעת. מסקנת הדברים: אין בעל המרצדס יכול לאחר שנתיים לחזור ולדרוש תוספת. כיון שידע את עיקר המצב, נקב בעצמו את הסכום, השיב בפירוש שהוא רגוע בזה, וקיבל את הכסף – הרי זו מחילה וסילוק תביעה גמורים. וטענת אונאה אינה מועילה כאן, ובוודאי לא לאחר שעבר זמן מרובה כל כך. לכן, מעיקר הדין, אין לחייב את אותו אדם לשלם לו עוד דבר.