להציג מצג שווא כדי להיפטר מפושט יד

התשובה

יסוד הדין תלוי באיסור גניבת דעת. בגמרא חולין (צד ע"א) נאמר: “אסור לגנוב דעת הבריות אפילו דעתו של גוי”, וברש"י שם מבואר שאיסור זה עניינו להטעות את חבירו וליצור אצלו רושם שאינו אמת. וכן פסק הרמב"ם (הלכות דעות פרק ב הלכה ו), שלא יהיה אדם אחד בפה ואחד בלב, ואסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו בדברים מועטים, ואף מילה אחת של פיתוי אסורה. וכן נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן רכח סעיף ו, שאסור להטעות בני אדם בדברים ולגרום להם להבין דבר שאינו נכון. עוד מבואר בדברי הגמרא והרמב"ם, שאסור להראות כאילו עושה טובה לחבירו, כגון שמפציר בו לאכול אצלו כשהוא יודע שלא יאכל, או שמראה כאילו פתח דבר לכבודו ואינו כן, שכל אלו בכלל גניבת דעת, מפני שיוצר אצל חבירו תחושה וקביעת דעת שאינה אמת. ומעתה יש לדון בנידון דידן, כאשר אדם עושה עצמו מחפש כסף. מצד אחד, אין הוא אומר בפירוש שייתן, אולם מצד שני עצם הנהגתו יוצרת רושם ברור: שהוא רוצה לתת אלא שאינו מוצא. ובפועל אין בדעתו לתת כלל. נמצא שהוא גורם למבקש להבין הבנה שאינה נכונה, והדבר דומה למה שאסרו בגמרא, שמראה כאילו עושה טובה ואינו עושה. והנה מתחילה היה מקום לחלק בין חיפוש מרובה לחיפוש מועט, ולומר שחיפוש מרובה — שיש בו פתיחת ארנק ועיכוב וכיוצא בזה — נחשב מצג ממשי וברור והוא בכלל גניבת דעת, ואילו תנועה מועטת בלבד אינה אלא התחמקות קלה ואין בה יצירת מצג גמור. אולם לאחר העיון יש לדחות חילוק זה, שכן גם בתנועה מועטת סוף סוף נוצר אצל המבקש רושם שהוא עומד לקבל, ומה לי מרובה מה לי מועט, כל שיצר הבנה שאינה אמת — בכלל גניבת דעת הוא. ובפרט מדברי הרמב"ם הנ"ל שמשמע שאף רמז בלבד בכלל האיסור, כל שיש בו פיתוי והטעיה. עוד יש לדון מצד מה שמצינו בגמרא שהיכא שהשני “הטעה את עצמו” אין איסור, אך אין זה שייך לנידוננו, שהרי כאן נעשה מעשה מכוון שדרכו לגרום להבנה זו, ואין זו טעות עצמית בלבד של העני. ומלבד איסור גניבת דעת, יש לעיין מצד אונאת דברים. בגמרא בבא מציעא (נח ע"ב) נאמר: “לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים”, ופירושו שאסור לאדם ליצור אצל חבירו ציפייה למקח כאשר אין בדעתו לקנות, מפני שמצערו בכך. הרי מבואר שיש איסור לא רק ביצירת רושם שקרי, אלא גם בעצם גרימת ציפייה ואכזבה לחברו. ועל פי זה יש לדמות נידוננו, שכאשר אדם עושה עצמו מחפש כסף, נוצרת אצל העני ציפייה – ולו לרגע – שיקבל, וכשאין הדבר כן, יש כאן אכזבה וצער. ואף שאין כאן טירחה כפי שיש במקח וממכר, מכל מקום עצם הציפייה שלא מתממשת בכלל אונאת דברים היא, שהרי דברים אלו מסורים ללב ונוגעים בצערו של האדם. עוד יש להוסיף, שיסוד חשוב עולה מתוך דברי הפוסקים בענין לשונות ותנועות מקובלות, שיש לחלק בין דבר הנתפס בעיני בני אדם כנימוס בעלמא שאין בו כוונה ממשית, לבין דבר הנתפס כמעשה ממשי היוצר ציפייה. וכל שהדבר בגדר נימוס שהכל יודעים שאין בו התחייבות — אין בו גניבת דעת, אבל כל שהמעשה מתפרש כמעשה אמיתי — חוזר לדין הרגיל של גניבת דעת. ולפי זה ברור שבנידון זה אין לראות את החיפוש כנימוס בלבד, אלא כמעשה ממשי המורה על כוונה לתת, שהרי כך היא הבנתו הפשוטה של פושט היד, ולפיכך אין מקום להקל בזה. מסקנת הדין: אסור לאדם להעמיד פני מחפש כסף כאשר אין בדעתו לתת, שכן יש בזה חשש גניבת דעת, בכך שיוצר רושם שאינו אמת, ועוד יש בזה צד של אונאת דברים, שהוא יוצר אצל המבקש ציפייה ואחר כך אכזבה. ולפיכך הדרך הראויה היא לסרב בנימוס ובכנות, כגון לומר: “איני יכול לתת כעת”, וכך יוצא ידי שמים וידי הבריות ונוהג בדרך אמת וישרה.