המילים "אהבה עצמית" נשמעות לפעמים כמו אגואיזם, כאילו אדם שאוהב את עצמו
השאלה
הרב, לפעמים דווקא הדברים הכי פשוטים נעשים הכי מסובכים בבית. המילים "אהבה עצמית" נשמעות לפעמים כמו אגואיזם, כאילו אדם שאוהב את עצמו בהכרח עסוק רק בעצמו. אבל איך אדם שאין בו שמחה פנימית ואהבה מתוקנת לעצמו יצליח להעניק אהבה אמיתית למישהו אחר? האם אפשר לאהוב את הזולת בלי שיש מקום בריא של אהבה בתוך הנפש?
התשובה
ידידי אהובי, שלום וברכה. יש כאן בירור חשוב. קל להישאר במילים יפות, אבל העבודה האמיתית מתחילה כשהדברים נוגעים בלב. אהבת הזולת עוברת דרך המשקפיים של אהבת האני, אהבת העצם של האדם. מי שאין בו רובד של אהבה עצמית חזקה ושל שמחה פנימית, אינו יכול להעניק זאת באמת למישהו אחר. אין הכוונה לאהבה עצמית חיצונית וגאוותנית, אלא לבניין פנימי בריא. אדם שאהבת האני שלו אינה מתוקנת ומוגברת, יתקשה להעניק אהבה לזולתו. אהבת הזולת עניינה לגלות שהוא ואני אחד. כדי שהיא ואני נהפוך לאחד, קודם צריך לגלות את האני הפרטי שלי, לאחר מכן את האני שלה, ולבסוף לאחד את שניהם. ברכה שתזכה לראות את הטוב שקיים בך ובביתך, גם אם הוא מכוסה עכשיו בעייפות. לעיון בהרחבה בנושא זה עיין בספר "לבדו", עמודים 47-48