גזל מחברה בע״מ (המשך של שאלה מס׳ 42 - חלק ב׳)

התשובה

שורש ההכרעה תלוי בהבחנה חדה בין שני מישורים שונים לגמרי: מה היה מותר לו לעשות בשעת המעשה לכתחילה, ומה מותר לו לעשות עכשיו בדיעבד כדי לצאת ידי שמים. לכתחילה, אילו היה בא לשאול קודם שלקח, היה קשה מאוד להתיר לו ליטול בעצמו ממון ממקום העבודה על חשבון מה שלדעתו חייבים לו. שהרי דין “עביד איניש דינא לנפשיה” שנפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן ד סעיף א נאמר בלשון: “יכול אדם לעשות דין לעצמו. אם רואה שלו ביד אחר שגזלו יכול לקחתו מידו... והוא שיכול לברר ששלו הוא נוטל כדין”, והרמ״א שם הביא שיש אומרים שלא נאמר דין זה אלא בחפץ המבורר שהוא שלו, כגון שגזלו או שבא לגוזלו, אבל לא במקום שכבר נתחייב לו ממון מכוח חוב או תביעה ממונית אחרת. הרי שמצד עיקר הדין, “עביד איניש” אינו היתר רחב לכל אדם לחשב לעצמו חוב ולקחת כפי ראות עיניו, אלא בעיקר מסלול של הצלת ממונו המבורר. ממילא, במקום שמדובר בחישובי שכר, תנאי עבודה, פרשנות להסכמה בעל פה, וצירוף דוחות בדרך שיש בה מחלוקת ממונית, קשה מאוד להעמיד את הלקיחה על יסוד “עביד איניש דינא לנפשיה”. אבל עיקר שאלתנו עכשיו איננה עוד אם היה מותר לו לכתחילה לקחת, אלא אם בדיעבד, לאחר שכבר לקח, וכשהוא בא לתקן את אשר עשה, מותר לו לערוך חשבון אמיתי ולומר: מתוך מה שנטל, חלק מסוים לא היה גזל גמור אלא עמד כנגד חוב ברור של המעסיק כלפיו. זו נקודת המפתח. כי כאן אין אנו מבקשים להכשיר את מעשה הלקיחה למפרע, אלא לברר את גוף החשבון: כמה מן הממון שנטל שייך להגדרת “ממון חברו” גמור, וכמה ממנו היה באמת שלו מצד שהמעסיק היה חייב לו ולא שילם. זה אינו דיון במתן היתר למעשה, אלא בירור חיובי התשלומים לצורך תשובה והשבת גזלה. ובמישור זה, עצם העובדה שהוא נהג שלא כהוגן בשעת המעשה אינה מחייבת לומר שכל מה שלקח הוא בהכרח גזל ברור בלי שום בירור נוסף. אדרבה, מאחר שמטרתו עתה איננה לנצח בדין אלא להיות נקי כלפי שמים, עליו לדון את עצמו בדיוק ובחומרה, ולברר מהו החלק שהיה מגיע לו באמת ומהו החלק שנשאר גזל. ומעתה צריך לברר תחילה אם בכלל יש משקל ממוני להסכמות שהיו בעל פה. בזה אין נכון לומר בפשטות שכל מה שלא נכתב איננו קיים. בדיני שכירות פועלים מבואר שהרבה מאוד נקבע לפי הסיכום המעשי והמנהג, ולאו דווקא לפי שטר. הרמב״ם בהלכות שכירות פרק ט הלכה א פסק: “השוכר את הפועלים... הכל כמנהג המדינה”, וכן נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן שלא סעיפים א–ב. ועוד כתב ערוך השולחן חושן משפט סימן שלא סעיף א ששכירות פועלים וקבלנים אין צריכה לא קניין ולא שטר, וכל מה שהאדם מבטיח לפועל בעד מלאכתו, אפילו בדברים בעלמא, חייב לשלם כשהנשכר עושה את מלאכתו. יוצא מזה, שעצם העובדה שההסכמות היו בעל פה אינה מבטלת אותן מעיקרן. אם אכן הייתה התחייבות ברורה, ואם העובדים עבדו על דעתה, יש לה תוקף ממוני, לפחות במישור של חיוב לצאת ידי שמים, ולעיתים אף יותר מזה. אלא שכאן נכנסת שאלה אחרת: לא האם להסכמה היה תוקף, אלא כמה ממנה ניתן לברר עכשיו באופן ודאי. ומכאן לטענת המחילה. אמת היא שיש בדיני ממונות משקל גדול לשתיקה, ובכמה מקומות מצינו שאדם שידע על זכותו ושתק, איבד את זכות התביעה. כך למשל בהלכות אונאה נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן רכז סעיף ח, שאם נודע למתאנה שטעה ולא תבע – שוב אינו יכול לחזור, “שהרי מחל”. וכן יש מקומות שבהם שתיקה מתפרשת כמחילה על זכות ממונית. אולם בנידון שלנו אין ראיה פשוטה כל כך. ראשית, כאן אין מדובר במצב של נינוחות והשלמה, אלא לפי התיאור הייתה אווירה של פערי כוח, ניצול עובדים צעירים, וחשש סמוי שאם יתלוננו ייפגעו או יפוטרו. שנית, גם אם יש צד לראות בשתיקה ממושכת משום קבלה מסוימת של המציאות, קשה מאוד לקבוע שמדובר במחילה ברורה וודאית בלב שלם. ולכן הדבר הנכון לענייננו הוא לא להכריע בכל מקרה של שתיקה שהיא בהכרח מחילה, ולא להכריע להיפך שבשום אופן אין כאן מחילה, אלא לומר: בנקודה זו יש לכל הפחות ספק. ומאחר שכל מגמת השואל עכשיו היא לצאת ידי שמים, נמצא שכל מקום שיש צד של מחילה או קבלת התנאים בפועל – אין לו לקזז לעצמו מספק, אלא יחמיר. במילים אחרות: שתיקה כזו ודאי איננה נותנת לו רשות גמורה לקזז, אבל גם איננה מוכיחה בהכרח שלא היה מגיע לו כלום; היא מכניסה אותנו לאזור של ספק, וספק כזה איננו בסיס לקיזוז כשבא אדם לטהר את עצמו. מתוך כך מתברר העיקר: אין לו מקום לקיזוז מצד “עביד איניש דינא לנפשיה”, אבל יש מקום לקיזוז מצד בירור החוב למפרע, ורק במה שהוא ברור מאוד. פירוש הדבר הוא כך: אילו היה שואל אם מותר לו עכשיו ללכת ולקחת מן המעסיק כסף לפי חישוביו, היה מקום גדול לאסור, כי אין כאן חפץ מבורר שלו אלא תביעה ממונית מורכבת. אבל לאחר שכבר נטל, וכעת הוא בוחן את מעשיו כדי לדעת כמה מזה יש להשיב, שוב אין הוא בא “לעשות דין לעצמו”, אלא לברר את האמת: האם כל הסכום שנטל היה ממון שאינו שלו, או שחלק ממנו עמד כנגד שכר עבודה שהמעסיק נמנע מלשלם. ובמישור הזה, ודאי שאם יגיע לסכומים שהם מבוררים היטב, אין הכרח לראות גם אותם כגזל. אלא שהמפתח המעשי כאן הוא מידת הבירור. אם יש בידו רישומים מסודרים, תאריכים, סכומי דוחות, נוסחת תשלום ברורה שסוכמה, היסטוריה עקבית של אופן התשלום, ואפשרות לחשב באופן קרוב לוודאי כמה היה צריך לקבל וכמה לא קיבל – אזי על אותם רכיבים עצמם יש מקום לומר שהם חוב ברור יחסית. אבל כל מקום שבו הוא נזקק להערכה, לאומדנה, לפרשנות של “כנראה כך הייתה הכוונה”, או לתלות את הדבר בכך ש“מסתבר שלא מחלתי”, אינו בכלל חשבון ברור. וכלל גדול בזה: לצורך תשובה אין מקזזים אלא מה שוודאי, או קרוב מאוד לוודאי; וכל ספק נזקף לחובת השואל ולא לזכותו. זהו הקו הנכון למי שאינו מחפש לנצח בדין אלא להיטהר. כאן צריך לעורר קושיה חזקה: אם סוף סוף אנו מודים שהוא לא היה רשאי ליטול לעצמו לכתחילה, מדוע ניתן לו עכשיו ליהנות מן הלקיחה ולומר שחלק ממנה היה מותר? התשובה היא שאין כאן מתן הכשר למעשה הנטילה, אלא בירור חשבון. דומה הדבר למי שנטל חפץ מחברו שלא כדין, ולאחר מכן התברר שחברו היה חייב לו סכום מסוים כנגדו. אין זה הופך את מעשה הנטילה למעשה מותר לכתחילה, אבל זה כן משנה את היקף החוב שנשאר עליו לאחר מעשה. וכך גם כאן: אין אנו אומרים “פעלת כדין”, אלא “עתה, כשאתה בא לעשות תשובה, אינך חייב להשיב מה שבאמת היה שלך.” אמנם ההכרעה הזאת חייבת להיות בנקיות גמורה, בלא משוא פנים לעצמו, ובלא נטייה להרחיב את תחום ה“מגיע לי” מעבר למה שניתן לבסס באמת. ומכאן יוצאת ההדרכה המעשית. עליו לערוך חשבון בשני מעגלים. במעגל הראשון – כל סכום שהוא יכול לבסס בבירור חזק מאוד: סיכום ברור, עבודה שבוצעה, דוחות מתוארכים, דרך חישוב שאינה תלויה באומדן, וחוסר תשלום שניתן להוכחה פנימית אמינה. סכומים כאלה יש מקום לקזז. במעגל השני – כל מה שנשאר שנוי במחלוקת, או תלוי בשאלה אם הייתה מחילה, או אם ניתן היה לתבוע, או אם ההסכמה בעל פה אכן הוכחה, או אם דרך החישוב שלו מוכרחת – כל זה אינו נכנס לקיזוז, אלא נשאר בכלל הסכום שצריך תיקון. במילים אחרות: הקיזוז שאתה מבקש עכשיו איננו קיזוז של בעל דין התופס לעצמו, אלא חשבון תשובה מחמיר, ובחשבון כזה אין מקום להקל אלא רק במה שברור. ומעתה מובן שכל הדיון הוא רק על איזה סכום יעשה צורכי רבים. אכן, לפי הקו שנתבאר, המסלול צריך להיות כך: תחילה לברר אם יש דרך להשיב למעסיק עצמו, אפילו בדרך שאינה חושפת את זהות המחזיר, כפי שהתבאר בתשובה הקודמת בדין הבלעה והחזרת ממון לרשות הבעלים. ואם יתברר, אחר כל הבירור, שאין דרך מעשית כזו, אזי לגבי היתרה – כלומר, לאחר ניכוי רק של הסכומים שהם ודאי או קרוב לוודאי חוב ברור של המעסיק כלפיו – אותה יתרה היא הסכום שעליו לעשות בו צורכי רבים. אבל אין לו רשות להתחיל מן הצד השני, דהיינו להרחיב את הקיזוז ככל האפשר ורק אחר כך לשייר מעט לצורכי רבים. אדרבה, מאחר שהוא עומד לפני שמים, עליו לצמצם מאוד את הקיזוז ולהרחיב את הצד שצריך תיקון, כל עוד אין לו בירור חד ונקי. לכן המסקנה הנכונה היא: לכתחילה, המעשה שעשה לא היה יכול להיתלות בקלות על “עביד איניש דינא לנפשיה”, מפני שמדובר בחוב ממוני מורכב ולא בחפץ מבורר שלו. אבל עכשיו, בדיעבד, כיון שכל מגמתו היא תשובה ולא זכייה בדין, יש מקום לברר כמה מן הסכום שנטל היה באמת בגדר חוב ברור של המעסיק כלפיו, ולקזז רק את אותו חלק. אין הקיזוז הזה נובע מהיתר הנטילה, אלא מבירור האמת הממונית למפרע. בכל מקום של ספק, לרבות ספק במחילה, ספק בהתחייבות, ספק בחישוב, וספק בפרשנות התנאים – עליו ללכת לחומרא, ולא לקזז. ומה שיישאר אחר ניכוי מצומצם ומבורר בלבד, הוא הסכום שצריך תיקון גמור; ואם אין דרך מעשית להשיבו למעסיק עצמו, עליו לעשות בו צורכי רבים ממשיים וקבועים.