יש מי שאחרי זמן בתוך קשר מרגיש שמשהו כבה
השאלה
שלום וברכה לרב. אני כותב את השאלה הזאת כי היא כבר לא נשארת אצלי בראש, היא יורדת ממש אל הלב. יש מי שאחרי זמן בתוך קשר מרגיש שמשהו כבה. לא בגלל שאין טוב בבית, אלא בגלל שהשגרה אינה נותנת לו את התנודה, ההתרגשות והחידוש שהוא רגיל לחפש. ואז הוא מתחיל לברוח החוצה: לעבודה, לחסד, לרעיונות, לאנשים, לכל מקום שיש בו תנועה. איך חיים עם נפש שצריכה תנועה בתוך מערכת שנבנית דווקא על יציבות?
התשובה
יקירי, שלום וברכה. אני שומע בתוך השאלה שלך בקשה פשוטה מאוד: לא להישאר עם סיסמה, אלא לרדת אל החיים עצמם. אחת הבעיות המורכבות אצל מי שיסוד הרוח מרכזי אצלו היא תחושת שעמום בתוך מערכת היחסים. השגרה אינה מספקת לו את התנועה הרגשית ואת התהפוכות שהוא זקוק להן, ולכן הוא עלול לחפש להיות כמה שיותר מחוץ לבית ולהשקיע את כוחו בחוץ. העבודה היא להכניס את יסוד העפר לחיים ולהבין שגם מצב שגרתי, בלי תנועה יתירה, הוא מצב נכון ובריא. החיים עם אדם שחייב להיות כל הזמן בתנועה יכולים ליצור לחץ אצל הצד השני, שלפעמים מחפש רק שקט ורגיעה. יחד עם זאת, אין צורך למחוק את הצורך בתנועה. אפשר לתת לו מקום מותר ומאוזן, כמו יציאה לנופש מדי פעם או גיוון נכון בתוך מערכת היחסים, אבל מתוך מחויבות למסגרת ולא מתוך בריחה ממנה. יהי רצון שהלב שלך לא ייסגר בגלל כאב, אלא ילמד להיפתח בצורה בטוחה ונכונה. לעיון בהרחבה בנושא זה עיין בספר "לבדו", עמוד 60
לכל השאלות והתשובות