מדוע בקשת סליחה כללית עלולה להיות בעייתית?

התשובה

תשובה: שלום יקירי... כשחושבים על זה... מדוע צריך לבקש סליחה? שלב ההתפייסות הוא שלב נצרך ביותר בכל מערכת יחסים, וממילא עלינו מוטלת החובה ללמוד כיצד להתפייס. אני מבין משאלתך (שקוצרה) שאתה שואל בהקשר זוגי... אז אענה בהתאם. בלתי אפשרי, או יותר נכון לא מציאותי, לצפות שלא יהיו ויכוחים. עצם השוני המהותי הראשוני בין גבר לאשה, וכל שכן העובדה שהילדות שלהם (שעל פיה לרוב נמדדת התנהגותם בהווה) הייתה שונה לגמרי, מהווים קרקע פוריה לצמיחת "מלחמת דעות". אחר ההקדמה זאת צריך הקורא ללמוד שלא להיבהל מכל ויכוח, ואף מהגדולים שמהם. הויכוח וחוסר ההסכמה אינו מה שיגרום לפירוד החבילה, אולם ההתייחסות לויכוח והיכולת לצאת ממנו ולהתחיל מחדש, אכן מהווים גורם חשוב ליציבות הבית. יש אנשים שבמקום להכיר בטעותם, הם מעסיקים את עצמם, ואת השומע בניסיון למצוא צידוקים והסברים להתנהגותם. דבר זה יכול להיות מועיל, אולם רק אחר שהפוגע יתנצל כראוי, ללא הסברים כיון שבן הזוג נפגע, ועל זה צריך להתנצל, ואין צורך בהסברים נוספים, אלא עליו לומר "סליחה שפגעתי, לא התכוונתי לצער אותך". לאחר מכן, כשתתיישב דעתו, ינסה להסביר לנפגע מה הייתה כוונתו. ישנם כאלה המדלגים על שלב הסליחה, וצריכים הם לדעת, שאי בקשת הסליחה פעמים שפוגעת יותר מהפגיעה עצמה. הסיבה לכך, שאף הנפגע מבין שהפגיעה נאמרה בלהט הדברים, ותוך כדי סערת רגשות נאמרות לפעמים משני הצדדים פליטות פה שהיה נכון יותר לוותר עליהם, אולם לאחר הרגיעה, אחר שבן הזוג הפוגע ראה שהשני נפגע, והיה לו זמן לחשוב על כך, מדוע הוא אינו מבקש סליחה?! האם זה אומר שהפגיעה הייתה מכוונת ולא מקרית?! האם הוא עד כדי כך אינו מבין אותי וער לרגשותיי?! האם בכלל אכפת לו ממני?! המציאות מראה שקשה עד מאוד לחיות עם אדם שאינו יודע להודות בטעותו ולבקש סליחה. חוסר הידע כיצד להתפייס גורר כל ויכוח קטן לפיצוץ ענק, והסיבה לכך, שמבחינה רגשית כל עוד ישנה שריפה קטנה בלב, עם מעט מים ניתן להשתלט עליה. אולם כאשר ממתינים ולא מכבים את השריפה, היא הולכת ומתפשטת וצוברת מימדים, ואז כדי לכבותה צריך להזמין צוות שלם של מכבי אש... הסליחה "הבעייתית" עליה דיברתי היא כאשר אדם מבקש סליחה "סתם", ואינו יודע בכלל על מה מבקש. אלא מבקש כדי להשתיק את העניין... לדלג הלאה. אין בעיה לבקש סליחה ראשונית על עצם הפגיעה, אבל אח"כ צריך לשאול מה בדיוק פגע... כיון שמטרת הסליחה היא בעצם לקבל על עצמי לפחות להשתדל לא לחזור על הטעות שעשיתי, ואם אני לא יודע בכלל במה טעיתי אז ודאי שאני אחזור על מעשיי, אז מדוע לבקש סליחה? ומה בעצם היא שווה? מקוה שהייתי ברור במסגרת המצומצמת הזאת. בהצלחה. שאלה : האם לצורה שבה גדלתי, ולקשר הזוגי של הוריי יש השפעה על ההתנהלות שלי? תשובה: שלום רב.. הלוואי והייתי יכול לומר שלא, אבל לצערי המציאות והניסיון מוכיחים שכן.... "להיות או לא להיות" אנשים בעלי ילדות קשה, רבים סיכוייהם לסבול בשל פרי הבוסר שהוריהם אכלו. הילד נולד כפלסטלינה רכה עד מאוד, שכל נגיעה בה משאירה סימן, ופעמים אף צלקת. תמונות הילדות נשמרות היטב במוח הרגיש של הילד, במודע או שלא במודע. אותן תחושות שהוא הרגיש, הפחד, התסכול, שמיעת הויכוחים וצורת הדיבור, כולם נחקקו שם. ישנם כמה דרכים ללמוד, המפורסמות שבהן, דרך גלויה, ודרך נסתרת, ניתן לקרוא לזה גם דרך החיוב ודרך השלילה. ישנם משפחות שתענוג להביט בהם, הקדושה ניכרת לעין "כזה ראה וקדש". ילדים שגדלו בבית כזה, למדו "איך להיות". יש סוג אחר, שונה... בו ההורים לא בדיוק ידעו איך לתפקד, איך לשמש דוגמא. במודל כזה מתחיל המבחן האמיתי. יש שלומדים מהם, כיצד "להיות", ואז הם חוזרים על הטעויות שלהם (אף שבפועל בתור ילדים הם סבלו מהם, בכל זאת נכנסים הם לסוג של "מעגל קסמים" בו הם מעתיקים את התנהגות ההורים, במודע, וברוב הפעמים שלא במודע). אולם יש שלומדים מהם "איך לא להיות". וזו הלמידה האמיתית. היא קשה יותר, מאתגרת יותר, מצריכה לימוד נוסף (שכן הוא יודע "איך לא להיות", אולם לא תמיד זה דבר והיפוכו, ולכן הוא צריך אף ללמוד "איך להיות"), אמנם האדם צריך לדעת שאין לו להתייסר על העבר אלא צריך הוא להביט לעבר העתיד. זו הדרך והמסלול של חייך. והבחירה שלך היא כפי שהזכרנו, "להיות, או לא להיות".