פגיעה קלה ברכב בפתיחת דלת

התשובה

השאלה שלפנינו תלויה תחילה בהבנת גדר חיוב נזק: האם כל פגיעה בגוף ממון חברו יוצרת חיוב תשלומין, או שאין החיוב אלא במקום שנוצר חסרון ממון בר־שומה. מצד אחד, אין להתעלם מכך שמדובר במעשה ישיר — פתיחת הדלת שפגעה ברכב הסמוך — ולכאורה יש כאן דין מזיק בידיים, שהרי אדם המזיק חייב, וכמבואר בבבא קמא ב ע״ב: "אדם מועד לעולם". ולפי זה היה מקום לומר שכל שנעשה שינוי בגוף ממונו של חברו — חייב בתשלום. אלא שאין די בזה, לפי שגם במזיק בידיים אין מחייבים על עצם המעשה, אלא על תוצאתו הממונית. זהו היסוד בדיני נזיקין, המבואר בגמרא בבבא קמא יד ע״ב ובבא קמא יא ע״א: "אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזיקין", כלומר שאין המזיק משלם את גוף החפץ אלא את הפחת בלבד. וכן פסק השולחן ערוך חושן משפט סימן תג סעיף א׳: "שמין כמה נפחתו דמיו". נמצא שעיקר הדיון איננו אם הייתה פגיעה, אלא אם פגיעה זו יצרה חסרון ממון בר־שומה. ומעתה יש לבחון: האם פגיעה קלה מאוד בדלת רכב נחשבת חסרון ממון, או שאין כאן אלא שינוי זעיר שאין לו משמעות ממונית. בעניין זה יש לעיין בסוגיית השף מטבע של חברו בבבא קמא צח ע״א. שם מבואר שמי שפוחת צורת מטבע אינו מתחייב, ונפסק ברמ"א חושן משפט סימן שפ״ו סעיף ג' שפטור מדיני אדם. והש"ך שם ס״ק ז׳ הביא בשם ים של שלמה, שטעם הדבר הוא שלא נתחסר גוף הדבר, אלא נשאר שלם ורק נפגם מראהו או צורתו, ואין זה חסרון ממון גמור. והקצות החושן שם ס״ק י״א הוסיף שיש בזה צד של היזק שאינו ניכר. אמנם אין לדמות לגמרי מטבע לרכב, שהרי ברכב יש פגיעה ממשית בצבע או בפח וזהו היזק ניכר, ולא דומה למטבע שבו הערך הוא על המטבע עצמו, מה שאין כן רכב שצורתו ה"קוסמטית" משפיעה על שוויו ומחירו. אך מכל מקום למדנו מכאן יסוד: לא כל פגיעה חיצונית קלה מוגדרת מיד כנזק ממוני המחייב תשלום, אלא צריך שיהיה בה חסרון שיש לו ערך ממוני ממשי. אלא שיש לדון מצד אחר: גם אם הפגיעה קטנה, סוף סוף ניתן לתקנה, ואם כן אולי חייב המזיק בתיקון. ואכן הש"ך בחושן משפט סימן שפ״ז ס״ק א׳ כתב שכאשר ניתן לתקן — חייב המזיק לתקן. וכן כתב הנתיבות המשפט סימן ש״מ ס״ק ג׳, שכל מזיק חייב להחזיר את הדבר לקדמותו. אלא שכאן חידש החזון איש בבבא קמא סימן ו׳ אות ג׳ יסוד גדול: אין הולכים אחר עצם האפשרות הטכנית לתקן, אלא אחר דרך בני אדם. אם מדובר בנזק שאין דרכם של בני אדם להוציא עליו הוצאה ולתקנו — אין לחייב את המזיק בעלות תיקון, אלא לכל היותר בירידת ערך, ואם אין גם ירידת ערך — פטור. נמצא שאין עצם האפשרות לצבוע או לתקן מחייבת, אלא השאלה אם בני אדם אכן רואים בכך נזק המצדיק הוצאה. ועל פי זה יש להבחין: אם מדובר ברכב חדש, שמור, שדרכם של בני אדם להקפיד בו גם על פגיעה קלה, ודאי שיש כאן נזק. אבל כאשר מדובר ברכב שאינו חדש, שיש בו כבר פגיעות, והנזק הנוסף הוא קל ביותר עד שקשה להבחין בו — אין זה נזק שדרך בני אדם להוציא עליו ממון. אלא שעדיין יש לבחון מצד ירידת ערך. בגמרא בבבא קמא נח ע״ב ובבא קמא נט ע״ב מבואר ששומת הנזק היא לפי הפחת, וכן נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן שצ״ד סעיף ד׳. ולפי זה גם אם אין מתקנים, יש לבדוק אם נגרם פחת בערך הרכב. אלא שאין לחייב אלא במקרה שמדובר בפחת ניכר ובר־שומה. אבל פגיעה זעירה ביותר, שאינה ניכרת ואינה משפיעה על שווי הרכב בשוק, אין דרך לשום בה פחת ממשי. ומעתה יש לחדד נקודה יסודית: אין לומר שהדבר תלוי ברצונו הפרטי של בעל הרכב. אילו היינו תולים את החיוב בקפידתו האישית של כל אדם, לא היה לדבר שיעור, וכל אחד לפי רגישותו היה מחייב את חברו. אלא גדר הנזק נקבע לפי שומת בית דין ולפי דרך בני אדם. אמנם אין מתעלמים מדעת הניזק לגמרי, אלא אם הקפדתו היא כדרך העולם — כגון ברכב חדש או שמור — הרי זה מגלה שיש כאן נזק. אך כאשר מדובר בפגיעה זעירה שאין דרך העולם להחשיבה לנזק — אין רצונו של היחיד יכול להעמיד חיוב ממון. עוד יש לצרף בנידון זה ספק במציאות, שאין ודאות שנגרם כאן נזק חדש, וייתכן שהפגם היה שם קודם לכן. ובמקום שאין ודאות שנגרם נזק, אין מוציאין ממון. ולעניין השארת פרטים — הדבר תלוי באותו עיקרון. במקום שיש נזק ברור ויש תביעה ממונית מסתברת, ודאי שיש להודיע. אבל במקום שהנזק אינו מבורר ואינו בר־שומה, ובפרט כאשר יש חשש ממשי שיטילו עליה נזקים נוספים שלא עשתה — אין לחייבה לפתוח פתח לתביעה שאינה מבוררת. מסקנה נמצא, שאין החיוב נקבע לפי עצם הפגיעה בגוף הרכב, ואף לא לפי הקפדתו האישית של בעל הרכב, אלא לפי קיומו של נזק ממוני בר־שומה כפי דרך בני אדם. ולפיכך, במקום שבו הפגיעה זעירה עד שאינה ניכרת ואינה גוררת הוצאה או ירידת ערך לפי דרך העולם, ואף אין ודאות שנגרם נזק חדש — אין כאן חסרון ממון הנידון בדיני נזיקין, ואין לבית דין מקום לחייב בתשלום. ואין זו קולא, אלא כך גדר הדין: כל שאין נזק ממוני הנתפס בשומת בית דין — אין עליו חיוב ממון, אף אם נגרמה פגיעה כלשהי בגוף הדבר. וממילא, בהעדר תביעה ממונית מסתברת, אין לחייב גם בהשארת פרטים או פתיחת דין, כל עוד אין יסוד מבורר לחיוב. אך במקום שניכר הנזק, או שהוא מסוג הנזקים שדרכם של בני אדם להקפיד עליהם ולתקנם, או שיש בו פחת ממוני — שוב אין אומרין שאין כאן נזק, וחוזר הדין למקומו שחייב המזיק לשלם, ולהעמיד הדבר על בירורו כדין.