קנה ברכת השנה לאביו והאב נפטר באמצע השנה

התשובה

שלום וברכה. יש לעיין תחילה בגדר הקניין שנעשה. מצד אחד, מכירת כיבודים בבית הכנסת מבוארת ברמ״א אורח חיים סימן קנג סעיף כב שמוכרים מצוות לצורכי הציבור, וכן בשולחן ערוך יורה דעה סימן רנח סעיף יג שהתחייבות לצדקה חלה כחיוב גמור. לפי צד זה נראה שאין כאן שירות מדוד של אזכרות, אלא קניית זכות ונתינת ממון לבית הכנסת, וממילא אין מקום להחזר כלל. אולם מצד שני, נראה בפשטות שהקונה התכוון שיזכירו את אביו בפועל בכל שבת, ונמצא שזהו דבר המתמשך בזמן, וכל שבת היא קיום נוסף של ההתחייבות. לפי הבנה זו יש לדמות את המקרה לדיני שכירות או התחייבות לזמן. ומכאן יש להגיע ליסוד ההכרעה בדברי הרמ״א חושן משפט סימן של״ד סעיף א׳. שם מדובר במקרה קלאסי: אדם שוכר בית למשך זמן קצוב, כלומר יש התקשרות הנמשכת לאורך תקופה, והתשלום הוא כנגד אפשרות שימוש מתמשכת. אלא שבאמצע הזמן אירע אונס, כגון שהשוכר נפטר, או שנוצר מצב שבו אין אפשרות להשתמש בבית עוד. נמצא שמרגע זה והלאה אין כל הנאה בפועל מהשכירות, והפסקת השימוש אינה נובעת מרצון אחד הצדדים אלא מאירוע חיצוני. במצב זה נחלקו הראשונים: יש אומרים שהחיוב תלוי בהנאה בפועל, וכיוון שכאן אין הנאה – אין חיוב לשלם על הזמן שנותר. ולעומתם יש אומרים שההתחייבות חלה מראש על כל התקופה, וגם אם לאחר מכן אירע אונס אין בכך כדי לבטל את החיוב. הרמ״א אינו פוסק כאחת הדעות, אלא קובע שהממון נשאר בידי המוחזק. ולפי זה הדימוי לנידון שלנו ברור. גם כאן מדובר בהתחייבות המתפרסת על פני זמן, כאשר כל שבת היא קיום בפועל. פטירת האב מונעת את המשך קיום הברכה כצורתה, והרי זה אונס המפסיק את ההתקשרות. נמצא שיש צד לומר שיש להחזיר את החלק שלא התקיים, ומנגד יש צד לומר שההתחייבות חלה מראש על כל השנה. ומאחר שאין הכרעה, חוזרים לכלל: הממון נשאר ביד המוחזק. ובנידון שלנו בית הכנסת מוחזק בכסף, ולכן אין לחייבו להחזיר. ואולם יש מקום להחריף את הקושיה: אין זה רק שינוי נסיבות רגיל, אלא הקונה שילם עבור דבר מסוים בפועל – אזכרה בכל שבת – ובפועל חלק ניכר ממנה לא התקיים כלל. אם כן לכאורה אין זה דומה לספק בשכירות שנפסקה, אלא כחיסרון בעצם קיום המקח, שבכל מקום מתבטא בחיוב השבה. מדוע אם כן לא נאמר שיש כאן חיסרון המחייב להחזיר? אלא שיש להשיב, שאין כאן פגם במקח משעתו, אלא התקשרות שהחלה כראוי ולאחר מכן נקטעה מחמת אונס. במקרה כזה לא מצאנו מקור מפורש המחייב השבה, אלא הסוגיה נידונת במסגרת מחלוקת הראשונים בדין אונס בהתקשרות מתמשכת, ועל כן נשארה בגדר ספק דיני. ממילא אין בכוחנו להוציא ממון מהמוחזק. ויש להוסיף נפקא מינה למעשה: אם עדיין לא שילם הקונה את כל הסכום, נמצא שהמוחזק הוא דווקא הקונה, ולפי אותו כלל לא יוכל בית הכנסת לחייבו להשלים את התשלום עבור הזמן שלאחר הפטירה. ולעניין השאלה השנייה, האם יכול לחייב להמיר את הברכה להשכבה, יש לדון האם קנה עצם אזכרה או כיבוד מסוים. מצד אחד ניתן לטעון שהעיקר הוא עצם ההזכרה, ולכן יש להתאים אותה למצב החדש. אולם נראה יותר שהקניין היה על כיבוד מוגדר של ברכת אדם חי, והשכבה היא כיבוד אחר, ואף מוסיפה זמן ושינוי בסדר הציבור. לא מצאנו מקור מפורש המתיר לקונה לשנות לאחר הקנייה את סוג הכיבוד, ובפרט שסדרי התפילה והכיבודים מסורים לציבור ולגבאים, ולכן אין בידו לחייבם לשנות. ויש לעיין עוד אם יש לחלק בין מקרה זה לבין מצב שבו הקנייה הייתה מלכתחילה לעילוי נשמה, שאז אין כלל צד של אונס, ודבר זה צריך עיון נוסף. בשורות טובות. מסקנת הדין: אין הבן רשאי לדרוש החזר כספי, משום שהדבר תלוי במחלוקת בדין הפסקת התחייבות מחמת אונס, ופסק הרמ״א חושן משפט סימן של״ד סעיף א׳ שהממון נשאר ביד המוחזק, והוא בית הכנסת. וכן אין בידו לחייב את בית הכנסת להמיר את הברכה להשכבה, מאחר שקנה כיבוד מסוים ואין לו זכות לשנותו. אמנם אם יש מנהג במקום או הסכמת הגבאים, ראוי לעשות כן לכבוד הנפטר.