האם בעלת דירה יכולה לדרוש פינוי בתוך שלושים יום לאחר שהחוזה הסתיים?

התשובה

שלום וברכה. אכן מקרה לא נעים. יש כאן מצב מאוד מוכר: היה חוזה שכירות, הוא הסתיים, אבל בפועל השוכר המשיך לגור, לשלם, ובעלת הבית קיבלה את התשלומים. במצב כזה הן לפי החוק והן לפי ההלכה לא רואים בו פולש, אלא שוכר לכל דבר – פשוט שכירות שנמשכה ללא חוזה כתוב. מבחינת החוק, המשמעות היא שמדובר בשכירות קיימת שאפשר לסיים אותה, אבל לא באופן מיידי. בעלת הבית כן רשאית לבקש לפנות את הדירה, אבל היא חייבת לתת לשוכר זמן מראש – זמן סביר שמאפשר לו למצוא מקום אחר. בנוסף, אין לה אפשרות לפנות בכוח, אלא רק דרך הליך מסודר בבית משפט. עצם זה שהיא רוצה להכניס שוכר אחר או שכבר חתמה איתו לא מבטל את הזכויות של השוכר הקיים ולא נותן לה זכות לפנות אותו מיד. גם מבחינת ההלכה התמונה דומה מאוד, ואף יותר ברורה. ההלכה קובעת עיקרון יסודי שלא מפנים שוכר מביתו בלי לתת לו זמן למצוא מקום חלופי. זה לא רק עניין של נימוס אלא דין ממש: לא משאירים אדם בלי קורת גג. לכן תמיד נדרשת התראה מראש, והזמן הזה נקבע לפי המציאות – כמה קשה למצוא דירה אחרת ומה מצבו של השוכר. עיין חו"מ סימן שיב כשמסתכלים על המקרה שלך, יש כמה נקודות שמחזקות מאוד את עמדת השוכר: מדובר במגורים ארוכים של שנים רבות, יש כאן רצף ברור של תשלום וקבלה מצד בעלת הבית, מדובר במשפחה גדולה ולכן המעבר מורכב יותר, ובנוסף יש טענות להתנהלות לא תקינה מצד המשכירה בענייני תיקונים. כל אלה יוצרים מצב שבו השוכר הסתמך על הדירה כבית קבוע, ולכן לא ניתן לדרוש ממנו לצאת בתוך זמן קצר שלא מאפשר התארגנות אמיתית. המסקנה פשוטה: בעלת הבית כן יכולה להחליט שהיא מסיימת את השכירות, אבל היא לא יכולה לדרוש פינוי מיידי או בתוך זמן שאינו ריאלי. השוכר מצדו לא יכול להישאר בדירה לנצח, אבל כן זכאי לקבל זמן אמיתי והוגן כדי למצוא מקום אחר ולעבור בצורה מסודרת. הזמן הזה לא נקבע לפי מה שנוח לבעלת הבית, אלא לפי מה שבפועל אפשרי מבחינת השוכר והמצב בשוק. במקרה כזה, תקופה קצרה יחסית יכולה להיות לא מספקת, במיוחד כשמדובר בשוכר ותיק ובמשפחה גדולה. לכן הדרך הנכונה היא להגיע להסכמה על מועד פינוי הוגן. ואם אין הסכמה – בית משפט או בית דין הם אלה שיקבעו את הזמן הסביר לפי הנסיבות. השורה התחתונה היא שלא מדובר בפולש חסר זכויות, אלא בשוכר עם זכויות, והעיקרון שמנחה גם את החוק וגם את ההלכה הוא שלא מפנים אדם מביתו בלי לתת לו אפשרות אמיתית והוגנת להסתדר. שיהיה בשורות טובות.