אם ה׳ אוהב אותנו, מדוע הוא מייסר אותנו?

התשובה

תשובה: שלום וברכה יקירי... אני אאריך בתשובה הזאת כי היא גם מאוד רלוונטית לפרשת השבוע. מצינו בתוך נבואות התוכחות של ירמיהו שהוא אומר (יא, טז): ״זית רענן יפה פרי תואר, קרא ה׳ שמך״. כביכול, שמם של ישראל נקבע מפי ה׳ – ״זית״, ובהתאם לכך הוא מפנה אליהם את דברי ביקורתו. פסוק זה עורר את תמיהתם של חז״ל במדרש(שמות רבה לו, א) ששאלו: ״וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד, והלא כל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל, בגפן ובתאנה… כתמר… כארז… כאגוז… ובא ירמיהו לומד: ״זית רענן יפה פרי תואר״?״ חז״ל הסבו את תשומת לבנו לכך שאף כי נמשלו ישראל להרבה סוגי פירות נאים ביותר, בכל מקום לא מצינו בנביאים או בכתובים שייאמר כי שמם של ישראל הוא כאחד מכל אלו. רק על הזית נאמר ששמם של ישראל נקבע עליו, וחז״ל מבקשים הסבר לעניין זה: מה מצינו בזית ששם ישראל נתייחד עליו? הם שאלו והם גם השיבו: ״אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו, ואח״כ מורידים אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטים אותו מעלים אותו לגת, ונותנים אותו במטחן ואחד כך טוחנין אותן ואח״כ מקיפין אותן בחבלים ומביאין אבנים, ואחר כך נותנים את שומנן – כך ישראל, באין עובדי כוכבים וחובטין אותן ממקום למקום, וחובשים אותם וכופתים אותם… ואחד כך עושים תשובה, והקב״ה עונה להם״. הרי לפנינו דימוי נפלא. דרכו של הזית שהוא מושפל ונחבט מכל צד. ממקומו הטבעי באילן הוא מורד לארץ, ואם לא די בכך, הרי מכים בו וחובטים אותו מכל עבר, ורק לאחר מכן הוא מפיק את שמנו. אף ישראל לאחד שבאים עליהם ייסורים הם חוזרים בתשובה, והקב״ה מקבל את תשובתם. לפי דעת רבותינו ז״ל כך זה עובד במציאות: ״גדולה הסרת טבעת (מאחשורוש להמן) יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להם לישראל – שכולן לא החזירום למוטב ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב (מגילה יד ע״א) הדרך היחידה להחזיר את עם ישראל למוטב, היא זו: להעמיד להם אויב קשה ואכזר כהמן!… כי אין האור ניכר אלא מבעד לחושך! ומובא בילקוט (מלכים רמז קפ״ב) ״אמר ר׳ יוחנן: העין הזו לבנה – ושחור באמצע. מהיכן היה צריך לראות – לא מתוך הלבן? ואינו כן, אלא רואה מתוך השחור!?״ והסיבה שרואה האדם דרך השחור שבעין ולא דרך הלבן ־ אומר השל״ה הקדוש, היא זו: ״כי עד שלא נעשה לאדם שחור… ־ הוא לא פוקח את העיניים!״ וכן אמר אחד מגדולי ישראל דבר כנה ואמיתי: ״אם אין אנו יודעים לראות לנכון את בבואת עצמנו בתוך נחל מים זכים של חיים, נאלצים אנו, לצערנו, להכיר את עצמנו ולראות את בבואתנו בתוך נחלי דם ודמע״. דווקא בחרדת המלחמה ובדאגותיה, כשזרמי הגלים השוטפים של סתם ימי החול נעצרים, באה שעתם של המחשבה והדעת – והאמונה הטבעית פורצת ובוקעת ותופסת את מקומה: אז מגיע זמן ההתבוננות המאפשר לראות בהשגחה ולהבין בהכוונת המאורעות וההתרחשויות ע״י הבורא ממעל. נסיים במעשה... העשיר במגדלי עזריאלי העולם מספר מעשיה נאה, אולי משל היה, ביהודי בן טובים שנחון היה בחוש מסחרי שראוי להתקנא בו. זמן קצר לאחר כניסתו לעולם העסקים זקף לזכות חשבונו מיליונים רבים. שמו אף התנוסס כחבר דירקטוריון ואף כיו״ר במספר מקומות. בטכסים מתוקשרים היטב היה דואג להרים תרומות הגונות לטובת מוסדות שונים שחפץ ביקרם. הכל הכירוהו כאדם עשיר ומכובד. אולם הוא היה טיפוס חסר תקנה. מאז שהחלו עסקיו לפרוח, כך פרח הוא מעולם הרוח; הפסיק לברך לפני-ואחרי אכילתו, הפסיק להתפלל ולהניח תפילין, פשוט לא היה לו זמן פנוי… גם מילות התודה "ברוך השם" או ״תודה לאלוקים״ – על העושר הנכבד שלו, כבר לא נשמעו מפיו. בקיצור ׳וישמן ישורון – ויבעט׳. כך נראו הדברים כלפי חוץ. החיים המשיכו לזרום במסלולם, והאיש המשיך לנהוג ברחובות העיר ברכבו המפואר. אולם מנהלי הבנק החלו לחוש אי נוחות מול משיכות הכספים המוזרות שגרמו לחריגה של מאות אלפים בחשבונו. שמועות עקשניות דיווחו שגלגל המזל התהפך עליו בעקבות עסקת נדל״ן חסרת תקנה בחו״ל, שהותירה אותו בלי כסף, ובלי עתיד. גם את הדירה והרכב עיקלו בעלי חובות. בקיצור, ממרומי העשירות מצא עצמו עד מהרה צונח אל אשפתות העניות. המצב המשיך להידרדר עד שהגיע לפת לחם… והנה יום אחד מוצא אותו אדם עצמו במרומי מגדלי עזריאלי, בגג הבניין, מבקש לשאוף מעט אויר צח לריאותיו. בכיסו היו עשרים אלף שקלים במזומן, כסף אותו קיבל עבור מכירת שעון הזהב והצמיד המשובץ באבני חן יקרות של אשתו. שם במרומי הגג, להבדיל משאר הקומות הכל היה עדיין מוזנח. אין טיח. לא סיימו את עבודות החשמל. הרבה אבנים וצינורות. מלבד דלת פלדלת המשמשת כדלת כניסה. הוא מביט הנה והנה, מסייר בקומה, בחדריה ובמבואותיה, שואף מעט אויר כדי להירגע, ולפתע הדלת נטרקת. הוא מנסה לפתחה. שומכלום. הדלת ננעלה. הוא דוחף, בועט, מזיז. הבל ורעות רוח. תקוע לו בקומה ה-49 בלי פלאפון, עם שטרות גדולים בכיס. שעה ארוכה הוא מחפש רעיון להיחלץ. הוא ניגש למעקה המרפסת וצועק: ״אני תקוע כאן, קראו לטכנאי שייחלץ אותי״… העוברים ושבים למטה נראים כמו חגבים. לא שומעים ולא רואים. לפתע נצנץ רעיון במוחו. הוא שלף את השטרות שבכיסו. הוציא שטר של 100 ₪ וזרקו מטה ועקב אחריו. השטר נחת. שוטר במדים כחולים התכופף, הרימו והכניסו לכיס. זרק עוד שני שטרות. סבתא עם עגלת תינוק הרימה אחד, ואיש עסקים עם תיק ג׳ימס בונד הרים את השני. אף לא אחד הרים עיניו השמימה. הוא זרק 10 שטרות שנאספו. העוברים והשבים אספום, אך לא הרימו עיניים למעלה לראות מי דואג לרפדם בממון. בייאושו כי רב החליט לזרוק את כל השטרות למטה, אולי אם יבחינו במטר הכסף, יזקוף מישהו ראשו וישלח לו ישועה. לא מיניה ולא מקצתיה. עשרות השטרות הכחולים פוזרו לכל עבר ונאספו בשמחה ע״י ילדים, נערות, קשישים וחיילים, ומי לא? ואלה המשיכו לנוע שמחים ומאושרים הלאה, מבלי להציץ אל על… הוא היה מיואש, וכמעט בכה. "אני עוד עלול למות פה מרעב וגם הלך כל הכסף שאני צריך להחזיר לבנקים ולשלטונות…״ הרהר בעצבות. לפתע נצנץ עוד רעיון במוחו. הוא הרים כמה אבני חצץ והטיחן ארצה. אחת פגעה בראשו של עובר אורח. הלה אחז בראשו הפצוע, הרים עיניו, והפליט קללה נמרצת. הוא החליט להמשיך ביידוי האבנים מטח אחר מטח. מהר מאד הרבה עיניים תמהות ופיות מחרפים ומגדפים התגודדו סמוך לכניסה לבניין. כולם הצביעו כלפי מעלה ואמרו: ״יש שם מטורף רשע בקומת הגג שזורק אבנים. צריך לעצור אותו לפני שיתחיל להטיח בלוקים ויהרוג בן אדם״. צוות טכנאי התחזוקה בליווי מספר שוטרים פרצו לקומת הגג, רצו לעברו של הזורק, הסתערו עליו בכמה חבטות וקשרו את ידיו באזיקים. הוא בכה ובדמעות הסביר לשוטר את פשר יידוי האבנים. "אני לא מטורף. פשוט נקלעתי לצרה. זרקתי 20,000 ₪ בשטרות ואף אחד לא הביט לעברי. זרקתי אבנים ונחלצתי…״. השוטרים האמינו לו ושחררו אותו. הוא ירד עמם במעלית שקט ונעלב. בלובי הבניין הוא חיפש כורסא התיישב עגום ומרוסק ועשה חשבון נפש. ״אני אומנם התרחקתי מהדת, אבל תכל׳ס, יש אלוקים בשמים. כאשר האלוקים נתן לי המון כסף לא הסתכלתי לעברו, לא הרמתי עיניים לשמים. אספתי, והמשכתי הלאה, בלי להגיד תודה. וגם כשנפלתי מטה, והאלוקים זרק עלי אבנים, עדיין הייתי רחוק מלהבין מי זורק עלי אבנים, אבל האבן האחרונה שיידה בי, והשאיר אותי על גג הבניין מושפל וזנוח, עוררה אותי. תביט למעלה, זה האבא שבשמים, שעורר אותך על ידי אבנים – ייסורים, זה הוא ורק הוא!״ טבעו זה של העם היהודי – נרמז בדברי הנביא ישעיה: ״והיה כי ירעב… ופנה למעלה!" (פרק ח), והוא גם משתקף היטב בדבריו של רבי אחא המובאים במדרש(שיר השירים רבה א, מ): ״צריך יהודאה לחרובא עביד תתובא״ן ופירש בעל ה״מתנות כהונה״: ״צריך היהודי לחיי צער ודוחק עד שאין לו מה לאכול רק חרובין – אז מקבל מדות ועושה תשובה״! תטפח ההיסטוריה על פנינו ותעיד כי היהודי נזכר שהוא יהודי, רק לאחר שהגוי מכהו על ראשו, ומנחית עליו את זרועו. רק לאחר שסובל הוא מגזירות שמד, פוגרומים, אינקוויזיציות ועינויי תופת – מתעוררת הנשמה היהודית לתחייה. וכן דרשו חז״ל על הפסוק: ״והנה טוב מאוד״(בראשית א לא) – זו מדת יסורין, שעל ידה הבריות באים לחיי העוה״ב״(בראשית רבה ט, ח). כך דרשו רבותינו בגמרא (מנחות נג ע״ב): ״למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך, מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה, אף ישראל אין חוזרים למוטב אלא ע״י יסורים. אז יקירי, אני מקוה שהדברים ברורים מספיק, גם אני כמוך מייחל ומקווה שעם ישראל יחזרו בתשובה שלמה, ושנזכה להגיע לאמת מבלי שנצטרך לקבל "אבנים בראש", אלא מתוך אהבה ושמחה. בע"ה שנזכה לגאולה ברחמים שלמים בקרוב ממש. בהצלחה.