מהי מנוחה נכונה בזמן ירידה רוחנית?
השאלה
שאלה: לגבי השיעור אתמול, קודם כל היה מחזק ברמות! תודה... דיברת על החשיבות של המנוחה בזמן הירידה, כל אחד מבין שמנוחה זה דבר חשוב ואפילו חובה על מנת לקיים אורח חיים מאוזן (כמובן גם בעבודת השם). איך זה מסתדר עם מה שהבעל שם טוב אמר שבכל רגע נתון אדם נמצא בשני מצבים או עליה או ירידה (משמע שהוא צריך להשתדל לעלות תמיד וזה סותר את המנוחה), ונפש החיים כותב כי "האדם אי אפשר לו לעמוד במקום אחד, ואם לא יעלה על כרחך יפול", והגר"א "אם אין אדם משתדל לעלות תמיד כלפי מעלה, על כרחו ירד מטה מטה". וכו'. המסר כביכול הוא להיות תמיד בעלייה ולא להרפות כי ברגע שתפסיק- אתה תיפול. איפה החילוק בין מה שהם אומרים לבין המנוחה. כי שניהם נכונים אבל זה נראה סותר כשמגיעים לפן המעשי. תודה רבה. (השאלה במקור הופנתה לאחר השיעור המרתק של הנשים במסגרת "בחדרי הנפש")
התשובה
תשובה: שלום וברכה... קודם תודה רבה על המשוב, אנחנו תמיד שמחים לשמוע שהדברים שנאמרים בשיעור מצליחים לחדור אל תוך הלבבות. ועכשיו לגוף השאלה.. זה באמת תלוי איך מתייחסים לעניין מנוחה, האם מנוחה זה הפסקה או שהמנוחה זה גם עליה? ניתן דוגמא... כשאדם מרים שקיות של קניות כשרוצה להעלותם הביתה, והשקיות כבדות לו, אז הוא עוצר כדי בעצם לנוח כי השקיות כבדות לו מידיי. האם המנוחה הזאת נקראת בטלה או שהיא נקראת חלק מהעבודה? אלא חייב לומר שמכיוון שכל המנוחה הזאת נועדה כדי לתת לו כוח להמשיך להרים את השקיות אז בעצם נמצא שכל המנוחה נועדה כדי להמשיך לעבוד, אז ממילא אם בזמן המנוחה עצמה אני בעצם נח כדי להמשיך אז זה עצמו נחשב לחלק מהעלייה כי זה בעצם הגורם שנתן לי את הכוח להמשיך. בדוגמת "קווי ה' יחליפו כח". וכדוגמת יום השבת שנועד לתת כח וממנו ניזונים שאר ימות השבוע. וכדוגמת השינה והאכילה שמספיק מחשבה לשם ה' וגם הן נקראות עבודת ה' ולא מנוחה או בטלה. ובעצם זה יסוד גדול בקבלה ובחסידות שנקרא "רצוא ושוב" והעש"ט בעצמו עסק בו רבות, ולצערי אין כאן המקום להרחיב במושג זה. בכל אופן לסיכום הדברים, "המנוחה" היא הכרחית כדי שנוכל להמשיך לפעול ולעלות. ברגע שאני "נח" בצורה סתמית ללא כוונת התקדמות, ויתרה מכך כי אני חושב שהגעתי ליעד, זוהי המנוחה השלילית שדיברת עליה, אבל כאשר אני נח כדי להתקדם אז המנוחה עצמה היא חלק מתהליך העלייה. מקוה שעזרתי. איתי בן יוסף.