„לעבוד על הציבור” לשם שמים? גניבת דעת בקירוב ובצדקה

התשובה

יסוד הדין תלוי באיסור גניבת דעת. בגמרא חולין (צד ע"א) נאמר: “אסור לגנוב דעת הבריות”, וביארו הראשונים שהאיסור הוא ליצור אצל הזולת רושם שאינו אמת. וכן פסק הרמב"ם (הלכות דעות פרק ב הלכה ו), שאסור לאדם להנהיג עצמו באופן של פיתוי והטעיה, ואפילו בדברים בלבד. ובנידון דידן, כאשר אדם מניח כסף בקופה כדי ליצור רושם ש“הציבור כבר תרם”, אף שהכסף עצמו קיים, מכל מקום המשמעות הנלווית – שהוא כסף של תורמים אחרים – אינה נכונה. ונמצא שיוצר רושם עובדתי אצל הרואה, ועל סמך זה הוא מחליט לתת, והרי זו גניבת דעת. ויש לדון אם נאמר שזה בכלל “הם הטעו את עצמם”, שהרי לא נאמר בפירוש דבר שקר. אך כבר נתבאר, שכל מקום שהמעשה נעשה כדי ליצור הבנה זו – אין זו טעות עצמית אלא הטעיה מכוונת. ועתה יש לעיין אם יש ללמוד היתר מן הנידון שהובא בדברי האחרונים ובספרות בני זמננו, בענין סמינרי קירוב. שם נידון מקרה שבו רצו “להשתיל” יהודי שומר תורה בין המשתתפים, שיתחזה לחילוני וישאל שאלות ויתווכח, ובסוף “ישתכנע”, כדי לעורר את הציבור. ובדברים אלו הובא בתחילה צד להקל, על פי מה שכתב החזון איש להתיר אמירת דברי התעוררות במצב של בעיה הלכתית, מטעם “עת לעשות לה' הפרו תורתך”, ומתוך כך עלתה סברא שאולי גם כאן תותר גניבת דעת לצורך קירוב. אולם למעשה מסקנת הדברים שם להחמיר, מכמה טעמים: ראשית, לא מצינו היתר לגניבת דעת לצורך זה, ובפרט כאשר ניתן לפעול בדרכים ישרות; שנית, יש בזה חשש גדול של חילול ה' אם תתגלה התרמית; ושלישית, הובא בשם חכם שקירוב אמיתי פועל דווקא בדרכי אמת ולא בדרכי הטעיה. אלא שבסוף הדברים הובא בשם “אחד מגדולי הדור”, שבאופן שאין כלל חשש של חילול ה', יתכן שאין בכך משום גניבת דעת, ואדרבה יש בזה “יישור דעתם” של הרחוקים. ומכאן יש לדון: האם ניתן ללמוד מסברה זו גם לנידון הקופה. ונראה לחלק חילוק יסודי מאוד: במקרה של הסמינר, כל צד ההיתר (לדעת אותו גדול) מבוסס על כך שאין כאן יצירת מציאות ממונית שקרית, אלא ניסיון להשפיע על תפיסה מחשבתית ולהוביל את האדם לאמת. כלומר, ההטעיה – אם יש כאן הטעיה – אינה ביחס לעובדה חיצונית המחייבת פעולה ממונית, אלא אמצעי דרמטי ליישר עיוות מחשבתי. ואילו בנידון הקופה, מדובר ביצירת מצג עובדתי ברור: כאילו יש אחרים שכבר תרמו, והדבר משמש סיבה ממשית להוצאת ממון מצד התורם. ונמצא שהאדם נותן ממון על סמך הבנה שאינה נכונה. ולפי זה יש לומר, שאף אם נקבל צד היתר באותו נידון, שהוא חידוש גדול ואינו מוסכם, אין להשליכו לכאן. כי שם מדובר – בצד ההיתר – על השפעה נפשית־אמונית שאינה יוצרת נתון עובדתי ממוני, ואילו כאן מדובר בהטעיה שיש לה השלכה ישירה על ממון. ועוד יש לחלק, שבנידון הסמינר כל יסוד ההיתר הותנה בכך שאין חשש חילול ה'. אבל בנידון הקופה, גם אם לא יתגלה לעולם, עצם פעולת הנתינה נובעת מהבנה שגויה בדבר שקרה בפועל, ויש בזה פגיעה ביושר המעשה. ונוסף על כך, כאן יש קירבה לדיני מקח וממכר, שבהם אף יצירת רושם מטעה אסורה, וכל שכן כאשר הדבר גורם להוצאת ממון בפועל. מסקנת הדין אסור לשים כסף בקופה באופן שיוצר רושם שתרמו אחרים כאשר אין הדבר כן, ויש בכך משום גניבת דעת, ובפרט כאשר הדבר גורם לאנשים להוציא ממון על סמך הבנה שגויה. ואף שיש צד שהובא בדברי בני זמננו להתיר אופן מסוים של יצירת מצג בסמינרי קירוב, אין ללמוד ממנו לנידון זה, מחמת החילוק היסודי בין יישור תפיסה אמונית לבין יצירת מצג עובדתי המשפיע על ממון. אולם כאשר מדובר בסכום פתיחה שאינו מוצג כתרומות של אחרים, או כאשר הדבר ידוע ומובן לציבור, אין בכך גניבת דעת, כי אין נוצרת הבנה שגויה.