האם שירותים הוי הפסק לעניין תפילין

התשובה

שורש דין זה הוא במחלוקת הפוסקים בדין הפושט את טליתו או חולץ את תפיליו על דעת לחזור וללובשם מיד. מרן השולחן ערוך באורח חיים סימן ח' סעיף י"ד כתב: "אם פשט טליתו, אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד, צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו". וכן פסק באורח חיים סימן כ"ה סעיף י"ב, שהמניח תפילין כמה פעמים ביום צריך לברך עליהן בכל פעם, ואף אם הזיזן ממקומן על דעת להחזירן מיד צריך לברך. הרמ"א חלק בשני המקומות וסבר שאם הייתה דעתו לחזור וללובשם מיד אינו חוזר ומברך. מקור דברי מרן מבואר בבית יוסף אורח חיים סימן ח', מן האמור במסכת סוכה דף מ"ו עמוד א, שרבא היה נכנס לבית הכסא, וכשיצא רחץ ידיו, הניח תפילין ובירך. ומכאן למד מרן שהסרת המצווה והחזרה לקיימה טעונות ברכה חדשה, אף כשהייתה דעתו מתחילה לחזור ולקיימה. אף על פי כן, למעשה כתבו רבים מן האחרונים שאין לברך מחדש על טלית או תפילין שהוסרו לזמן קצר על דעת לחזור וללובשם מיד, משום שיש לחוש לדעת הרמ"א והפוסקים הסוברים שהדעת המפורשת לחזור וללובשם מקשרת את הלבישה השנייה לברכה הראשונה, וספק ברכות להקל. אולם כאשר אדם חולץ את תפיליו כדי להיכנס לבית הכסא, יש לדון שמא הדבר חמור מהסרה רגילה. הט"ז באורח חיים סימן כ"ה ס"ק י"א כתב במפורש: "אם הסירם כדי ליכנס לבית הכסא צריך לחזור ולברך, אבל בלא ליכנס לבית הכסא אינו צריך לברך". לדבריו, אף הסוברים שבהסרה רגילה אין לברך כאשר דעתו לחזור מיד, מודים שכניסה לבית הכסא היא הפסק המחייב ברכה חדשה, מפני שאסור להיות שם כשהתפילין מונחות עליו. לעומת זאת, המגן אברהם שם ס"ק כ"ב הסתפק בדבר, וכתב שאפשר שאין ראיה ממעשה רבא לכניסה קצרה לבית הכסא הסמוך, מפני שבתי הכסא שבזמנם היו בשדות, וההליכה אליהם והשהייה הכרוכה בכך היו הפסק ממושך. לפי צד זה, בבתי הכסא הסמוכים שבזמננו, כשחולץ את התפילין על דעת להניחן מיד לאחר יציאתו, אפשר שאין הכניסה כשלעצמה נחשבת הפסק המחייב ברכה חדשה. הבן איש חי, שנה ראשונה, פרשת וירא אות י"ג, הביא את המחלוקת וכתב שכאשר חלץ את התפילין כדי להיכנס לבית הכסא, אף שהייתה דעתו לחזור ולהניחן מיד, יחזור ויברך, אך יהרהר שם ומלכות בלבו. טעמו הוא שמצד אחד יש לראות בכניסה לבית הכסא הפסק, ומצד אחר יש לחוש לסברת המגן אברהם שאין לברך כאשר בית הכסא סמוך ואין שהות מרובה. לפיכך לא הורה להוציא שם ומלכות בפיו. וכן כתב כף החיים באורח חיים סימן כ"ה אות ע"ח, שמחמת מחלוקת הפוסקים אין לחזור ולברך בשם ומלכות. נמצא שלדעת הבן איש חי וכף החיים חוששים בזה לכלל ספק ברכות להקל. אולם מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל בשו"ת יביע אומר חלק ח', אורח חיים סימן ב', האריך בסוגיה והעלה שהחולץ את תפיליו כדי להיכנס לבית הכסא, כשחוזר ומניחן, חוזר ומברך בשם ומלכות. הוא לא חשש בזה לדעת הבן איש חי וכף החיים שהורו להימנע מהוצאת שם ומלכות, מפני שיש כאן ספק ספקא בצירוף דעת מרן השולחן ערוך. הספק הראשון הוא שמא הלכה כדעת מרן השולחן ערוך, שהפושט טליתו או חולץ תפיליו, אף שהייתה דעתו לחזור וללובשם מיד, צריך לחזור ולברך. ואם תמצא לומר שבדרך כלל אין לברך כאשר הייתה דעתו לחזור מיד, שמא כניסה לבית הכסא שונה, והיא נחשבת הפסק גמור אף לדעת החולקים על מרן במקרה רגיל, כדברי הט"ז ורבים מן האחרונים. וחשוב לציין, שאין כאן צירוף מלאכותי של שתי סברות זהות. הספק הראשון עוסק בעצם ההסרה: האם בכל הסרה גמורה מן הגוף מסתיימת הברכה הראשונה, אף כשהייתה דעתו לחזור מיד. הספק השני עוסק באופי ההפסק: אף אם דעתו לחזור מועילה בדרך כלל, שמא אינה מועילה כאשר נכנס למקום שאסור לו להמשיך בו את קיום המצווה. בצירוף שני הספקות, ובצירוף פסקו המפורש של מרן השולחן ערוך, הכריע רבנו עובדיה יוסף שאין לומר בזה ספק ברכות להקל, אלא יש לחזור ולברך. אמנם יש מקום להקשות, שהכלל ספק ברכות להקל נאמר גם במקום שיש ספק ספקא לברך, וכפי שכתבו כמה מן האחרונים. אולם אין זו סיבה מכרעת להימנע מן הברכה בנידון זה, מפני שההכרעה אינה נשענת על ספק ספקא בלבד, אלא גם על פסקו המפורש של מרן השולחן ערוך ועל כך שרבים מן האחרונים הודו שבכניסה לבית הכסא נוצר הפסק גמור. נמצא שאין לפנינו ספק שקול בלבד, אלא צירוף של פסק מרן עם הדעה המרכזית באחרונים בדין כניסה לבית הכסא. וכן פסק בילקוט יוסף, הלכות תפילין, סימן כ"ה סעיף פ"ז, שהחולץ את תפיליו כדי להיכנס לבית הכסא, כשחוזר ומניחן לאחר יציאתו, צריך לחזור ולברך עליהן. וכן העלה הרב דוד יוסף בספר הלכה ברורה בדיני סימן כ"ה, על פי הכרעת מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל. אין לדחות דין זה מחמת שבתי הכסא שבימינו נקיים יותר, והפסולת נשטפת מהם מיד. אף בבתי הכסא שלנו אסור להיכנס כשהתפילין מונחות עליו, ולכן הוא מוכרח לחלוץ אותן קודם כניסתו. השינוי במבנה בית הכסא עשוי להצטרף לדיון בכמה מדיני הרחקה וקדושת המקום, אך אינו מתיר להיכנס אליו בתפילין ואינו מבטל את עצם ההפסק שנוצר בקיום המצווה. עם זאת, כאשר הטיל מי רגליים מחוץ לבית הכסא, במקום שאין בו צואה ואין המקום מיועד לבית הכסא, אין הכרח לראות בכך הפסק גמור. עיקר ההכרעה של רבנו עובדיה יוסף, ילקוט יוסף והלכה ברורה נאמרה בחולץ את התפילין כדי להיכנס לבית הכסא קבוע, שבו אסור לו להיות כשהתפילין מונחות עליו. ומכאן יש לבאר את החילוק שבין תפילין לטלית. בתפילין יש קדושה חמורה, יש בהן פרשיות ושמות הקודש, ואסור להיכנס עמן לבית הכסא כשהן מונחות עליו. חליצתן אינה מעשה של רשות בלבד, אלא סילוק המתחייב מן הדין, ובמשך שהותו בבית הכסא אינו יכול להמשיך בקיום המצווה כדרכו. לעומת זאת, מעיקר הדין מותר להיכנס לבית הכסא בבגד שיש בו ציצית, מפני שחוטי הציצית הם תשמישי מצווה ולא תשמישי קדושה. אמנם אין להיכנס בטלית גדול המיוחדת לתפילה משום שאין זו דרך כבוד, אבל אין הטלית מופקעת מן המקום באותה חומרה שבה מופקעות התפילין. לכן, מי שפשט את טליתו קודם כניסתו לבית הכסא ודעתו הייתה לחזור ולהתעטף בה מיד, אינו חוזר ומברך עליה, משום שהסרתה לא יצרה הפסק הלכתי גמור ואין לברך במקום מחלוקת. נמצא שאין ללמוד מדין הטלית לדין התפילין. בטלית ההסרה היא בעיקר משום כבוד הטלית או מטעמי נוחות, ואילו בתפילין החליצה הכרחית מפני קדושתן ואיסור הכניסה עמן לבית הכסא. משום כך פסק מרן רבנו עובדיה יוסף שעל הטלית אין לחזור ולברך, ואילו על התפילין יש לחזור ולברך. מסקנת הדין אדם שחלץ את תפיליו כדי להיכנס לבית הכסא שבימינו, אף שהייתה דעתו מתחילה לחזור ולהניחן מיד, לאחר שיצא ונטל את ידיו יחזור ויברך בשם ומלכות ברכת "להניח תפילין", וכדעת מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר חלק ח', אורח חיים סימן ב', וכפי שנפסק בילקוט יוסף ובהלכה ברורה. אף שהבן איש חי וכף החיים חששו לספק ברכות והורו שלא להוציא שם ומלכות בפיו, רבנו עובדיה יוסף לא חשש לדבריהם למעשה, מפני שיש לצרף ספק ספקא: שמא הלכה כדעת מרן השולחן ערוך שבכל הסרה גמורה צריך לחזור ולברך אף כשדעתו לחזור מיד, ואם תמצא לומר שבדרך כלל אין לברך, שמא כניסה לבית הכסא נחשבת הפסק גמור אף לדעת החולקים, כדברי הט"ז ורבים מן האחרונים. לעומת זאת, מי שפשט את טליתו על דעת לחזור ולהתעטף בה מיד לאחר יציאתו מבית הכסא, אינו חוזר ומברך עליה, מפני שמעיקר הדין מותר להיכנס לבית הכסא בבגד שיש בו ציצית, והסרת הטלית אינה הפסק מחויב בגוף המצווה כדין חליצת התפילין.