אמירת מודעה וגילוי דעת לפני התפילה

התשובה

מצד הדין — אין בזה שום עיכוב כלל. התפילה כשרה ושלמה גם בלי אמירה זו, ולא מצאנו בגמרא ולא בדברי השולחן ערוך שהעמידו נוסח של “מודעה” כתנאי קודם התפילה. עיקר התפילה הוא עצם העמידה לפני ה׳ וכוונת הלב, כמו שנפסק בשולחן ערוך (או״ח סימן צ״ח), אבל לא הוזכר שם צורך בהצהרה מוקדמת. ואפילו יתרה מכך, יש שמסתייגים מכך, לדוגמא הנודע ביהודה (מהדורא קמא יו״ד סימן צ״ג) יצא בחריפות על אמירות כגון “לשם יחוד”, וכתב ש“סתמא מצוות לשמן עומדות”, כלומר: עצם עשיית המצווה כבר נחשבת לשם שמים, גם בלי נוסח מיוחד. ועוד הוסיף שם לשון קשה, שראה בזה “רעה חולה בדורנו” — לא משום שהכוונה אינה חשובה, אלא משום שהאדם עלול להחליף את הפשיטות האמיתית באמירות שאינן חיות אצלו. ובאותו כיוון מצינו גם בגישת החתם סופר, שלא להכניס שינויים והוספות מצד קבלה אל גוף ההלכה המעשית, וכשדבר אינו מבואר או מובן — יש להישאר בפשיטות העבודה ולא להישען על כוונות שאינן מיוסדות. יסוד זה מלמד שההלכה עומדת בפני עצמה, ואינה תלויה בהקדמות מסוג זה. מצד שני — בדברי המקובלים ובפרט אצל האר״י ז״ל והבן איש חי (פרשת וילך שנה א׳, עוד יוסף חי פרשת וישב אות יז) מצינו מעלה בכך שהאדם מעמיד את עצמו לפני המצווה, ומגלה דעתו שהיא נעשית לשם שמים. ומתוך כך נתפשטו נוסחים כמו “לשם יחוד” ו“מודעה”, כדי לסייע לאדם להיכנס לתפילה מתוך הכרה וכוונה (בסידורים מופיע משם הבא"ח שיש לומר מודעה וגילו דעת בכל יום). אבל כאן נמצא האיזון: אם האדם משתמש בזה כהכנה אז יש בזה ערך, אבל אם הוא תולה בזה את עיקר התפילה, הוא עלול לאבד את העיקר. ולכן, לומר שהתפילה “לא שווה” בלי אמירת מודעה, אין לזה בסיס הלכתי כלל, ואף נוגד את שיטת גדולי הפוסקים. התפילה עומדת בשלמותה מצד עצמה, והאדם יוצא ידי חובתו גם בלעדי זה. ובאמת שאם זה גורם לאדם לכוון יותר אזי זה מבורך. אבל אין להתבלבל ולזלזל במי שלא נוהג כך. ברכה והצלחה, ויהיה רצון שתפילותינו יתקבלו ברצון.