יהודי רוצה לפתוח מכולת לעובדים זרים

התשובה

שלום וברכה. שורש השאלה איננו מצד עצם אכילת הגוי, שהרי גוי אינו מצווה על איסורי כשרות של ישראל, וגם אין כאן מצד עצמו דין של "לפני עור" ביחס לגוי האוכל מאכל שמותר לו. אולם עיקר הדיון הוא מצד דין אחר לגמרי, והוא איסור סחורה במאכלות אסורות. מקור הדין במשנה שביעית פרק ז משנה ג, ששם שנינו שאין עושים סחורה בנבלות וטרפות ובשקצים וברמשים. וכן מבואר בגמרא פסחים כג ע"א, שדנה במינים טמאים שנזדמנו לציידים, ומבואר שם שאם נזדמנו לו מינים טמאים מותר למוכרם לנכרים, אבל לכתחילה אין לצודם ולעסוק בהם למסחר. ועל פי זה פסק השולחן ערוך ביורה דעה סימן קי"ז סעיף א, שכל הדברים האסורים מן התורה, אף על פי שהם מותרים בהנאה, אסור לעשות בהם סחורה. נמצא שאף שמותר להנות מהם באופנים מסוימים, מכל מקום לעשות מהם עסק קבוע של קנייה ומכירה אסור. ולכן יש לדייק היטב: אין האיסור כאן מפני שמוכר לגוי, אלא מפני שהיהודי עושה עסק קבוע ממאכלות האסורות לישראל מן התורה. ומעתה, העובדה שהחנות מיועדת לגויים בלבד אינה מתירה את עצם הסחורה, שהרי גם במשנה ובגמרא מדובר במכירה לנכרים, ואף על פי כן לא הותר אלא כשנזדמנו לו באקראי, ולא לעשות כן לכתחילה כדרך עסק. אמנם יש בזה כמה חילוקים שצריך להזכירם בקצרה, מפני שלא כל "אוכל לא כשר" שווה בגדרו. אם מדובר במאכלות אסורות מן התורה ממש, כגון בשר נבלה וטרפה, חזיר, שקצים ורמשים, פירות ים ודגים טמאים וכיוצא בזה, הרי זה עיקר דין איסור סחורה, ואין ליהודי לפתוח חנות או עסק שמטרתו הקבועה למכור מאכלים אלו, אפילו אם כל הלקוחות הם גויים. אבל אם מדובר במוצרים שאין איסורם אלא מדברי סופרים בלבד, כגון מאכלים מסוימים שנאסרו מחמת גזירת חכמים ולא משום איסור תורה בגוף המאכל, בזה כתב הרמ"א ביורה דעה סימן קי"ז סעיף א בפירוש: "וכל דבר שאין איסורו אלא מדבריהם מותר לעשות בו סחורה". ולכן אין בזה איסור סחורה במאכלות אסורות מצד דין זה. אמנם עדיין צריך לברר בכל מוצר אם אכן כל איסורו מדרבנן בלבד, ואין בו תערובת או מרכיב האסור מן התורה, וכן אם אין בו חששות אחרים כגון מכירת איסור ליהודי, מראית עין, או מציאות שהחנות תשרת גם יהודים. וכן אם אין מדובר במאכל האסור עצמו אלא בדבר שאינו עומד לאכילה, או בשימוש שאינו דרך אכילה, כגון מכירה לצורך עור, שומן לתעשייה שאינה למאכל, או שימושים שאינם מאכל אדם, יש בזה צדדי חילוק בפוסקים, מפני שעיקר חומרת האיסור היא כאשר הסחורה היא במאכל האסור לאכילה. אבל כאשר החנות מוכרת את המאכלים לגויים כדי שיאכלום, זהו ממש הנידון החמור של סחורה במאכלות אסורות. עוד יש לחלק בין בעלות על עסק לבין עבודה כשכיר. יהודי שהוא בעל החנות, קונה את הסחורה, מחזיקה במלאי, מוכרה ומרוויח ממכירתה, הרי הוא עושה סחורה במאכלות אסורות. אבל אם העסק בבעלות גוי, והיהודי רק עובד בו כשכיר, כגון סדרן, קופאי או פועל, יש מקום לדון בזה באופן אחר, לפי תפקידו המדויק, האם הוא עוסק בעצם המכירה, האם הוא אחראי על קניית הסחורה, האם שכרו תלוי במכירת האיסור, והאם יש חשש מסייע או מראית עין. אין זה דומה לבעלות ישירה על חנות שמטרתה מכירת מאכלות אסורות, אבל גם בזה אין להורות היתר כללי בלי בירור פרטי. וכן יש לדון בשותפות עם גוי. אם היהודי שותף ממש בעסק ובמלאי, והרווחים ממכירת המאכלות האסורות מגיעים אליו כבעלים, אין עצם השותפות עם הגוי מתירה בפשטות, שהרי סוף סוף היהודי מתפרנס מסחורה במאכלות אסורות. ואם רוצים לבנות מבנה עסקי שבו הגוי הוא הבעלים האמיתי של החלק האסור, והיהודי אינו קונה ואינו מוכר ואינו מרוויח מן המאכלות האסורות עצמן, הדבר טעון הסכם הלכתי ומשפטי ברור, ואין לסמוך בזה על ניסוחים חיצוניים בלבד. עוד יש להזכיר דין "נזדמנו". אם נזדמנה ליהודי נבלה או טרפה שלא התכוון לסחור בה, כגון שבהמה שלו נעשתה טרפה או שנפל לידו מאכל אסור באקראי, מותר למוכרם כדי שלא יפסיד, כמבואר בגמרא ובשולחן ערוך. אבל היתר זה נאמר באקראי, כאשר הדבר נזדמן לו שלא בכוונה, ולא כאשר הוא בונה עסק קבוע שמלכתחילה קונה מאכלות אסורות כדי למוכרם. ולעניין מכולת כללית, אם יהודי פותח חנות שיש בה בעיקר מוצרים כשרים או מוצרים מותרים, אלא שיש בה גם מוצרים שאינם כשרים, יש לדון לפי מהות המוצרים: אם אותם מוצרים הם מאכלות אסורות מן התורה, אין להתיר למוכרם בקביעות מצד שהם רק חלק מן החנות. ואם מדובר במוצרים שהבעיה בהם היא רק שאין עליהם הכשר, או שהם בחשש מסוים, או באיסור דרבנן, או בתערובות רחוקות, צריך לברר כל סוג וסוג, כי אין דינם שווה. וככל שהמוצר הוא איסור תורה ברור הנמכר לאכילה, כך הדין חמור יותר. ונמצא שהטענה שהחנות מיועדת לעובדים זרים בלבד אינה עוקרת את האיסור. אילו כל הבעיה הייתה שמא יהודי יבוא לאכול, היה מקום לדון בגדרי חשש זה לפי המציאות. אבל מאחר שההלכה קבעה איסור סחורה במאכלות אסורות, הרי עצם המסחר הקבוע הוא גוף האיסור, ולכן אין לומר שמכיוון שהלקוחות גויים הדבר מותר. אמנם מצינו בראשונים דעת יחיד שהקלה בעיקר דין סחורה בדבר טמא, וכן מצינו באחרונים שדנו אם האיסור מן התורה או מדרבנן, ויש בזה נפקא מינה לספיקות ולמקרים צדדיים. אבל להלכה נפסק בשולחן ערוך לאיסור, ואין לסמוך על צדדי קולא אלו כדי להתיר לכתחילה פתיחת חנות שמוכרת בקביעות מאכלות אסורות גמורים לגויים לאכילה. מסקנת הדין יהודי אינו רשאי לכתחילה לפתוח חנות שבבעלותו, המיועדת למכירה קבועה של מאכלות אסורות מן התורה, כגון חזיר, נבלות וטרפות, פירות ים ודגים טמאים וכיוצא בזה, אף שכל הלקוחות הם גויים בלבד, משום איסור סחורה במאכלות אסורות. אמנם עיקר האיסור הוא דווקא במאכלות האסורות מן התורה והמיוחדות למאכל, כגון נבלות וטרפות, חזיר, דגים טמאים, שקצים ורמשים וכיוצא בהם. אבל מאכל שכל איסורו מדרבנן בלבד, מותר לעשות בו סחורה, כמפורש ביורה דעה סימן קי"ז סעיף א, אלא שצריך לוודא שאכן אין בו איסור תורה. הערה: זו לשון השולחן ערוך: כל דבר שאסור מן התורה אף על פי שמותר בהנאה, אם הוא דבר המיוחד למאכל אסור לעשות בו סחורה, חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה, ואם נזדמנו לצייד חיה ועוף דגים טמאים, וכן מי שנזדמנה לו נבילה וטריפה בביתו, מותר למכרם ובלבד שלא יתכוין לכך. והרמ"א הוסיף שצריך למכרה מיד ולא ימתין עד שתהא שמינה אצלו, וכן מותר לגבות דברים טמאים בחובו מן העובד כוכבים דהוי כמציל מידם, ואסור למכור לעובד כוכבים נבילה בחזקת כשירה. וכל דבר שאין איסורו אלא מדבריהם מותר לעשות בו סחורה.