הנחת תפילין דרבנו תם לאחר מוסף בראש חודש

התשובה

ראשית יש להעמיד יסוד ברור: מרן השולחן ערוך פסק באורח חיים סימן כ״ה סעיף י״ג “ביום ראש חודש חולצים אותם קודם תפלת מוסף”, וכן באורח חיים סימן תכ״ג סעיף ד׳ “נוהגים לחלוץ תפילין כשרוצים להתפלל מוסף”. הרי להדיא שהנהגת ישראל מדורי דורות היא שלא להיות בתפילין בשעת מוסף. וטעם הדבר נתבאר בדברי הבית יוסף שם בשם הזוהר, שאין ראוי להיות עטור בתפילין בשעה שאומרים “כתר” בקדושת מוסף, וכן כתב המשנה ברורה סימן כ״ה ס״ק ס״א וסימן תכ״ג ס״ק י׳, שמלבד טעם זה יש גם סברא שמאחר שזמן מוסף דומה לבחינת “אות”, אין ראוי לצרף אליו “אות” נוספת של תפילין. אלא שיש להקשות: כל מה שמצינו הוא חיוב לחלוץ קודם תפילת מוסף עצמה, אך לא מצינו לא בגמרא ולא בשולחן ערוך איסור להניח תפילין לאחר מכן. ואם כן, מדוע יש מקום להימנע מהנחה לאחר מוסף? הרי מצד עיקר הדין מצוות תפילין נוהגת כל היום, וכמבואר בפוסקים (עיין שולחן ערוך או״ח סימן ל״א), ואם כן לאחר מוסף לכאורה יחזור הדין למקומו. ועל כרחך צריך לומר שיש בזה מחלוקת עקרונית בין האחרונים בגדר הקפידא. הנה בשו״ת הרמ״ע מפאנו סימן ק״ח כתב בפירוש שאין הקפידא אלא בזמן תפילת מוסף עצמה, אבל לאחר התפילה אין מניעה כלל, ורשאי להניח תפילין. וכן הובא בשערי תשובה אורח חיים סימן כ״ה בשם החיד״א במחזיק ברכה שם ס״ק י״ג, שהקפידא אינה אלא בשעת מוסף, אבל לאחריה מותר להניח תפילין. נמצא שלשיטתם אין כאן אלא דין נקודתי הקשור למעשה התפילה בלבד. אולם מנגד מצינו בדברי גדולי המקובלים יסוד אחר לגמרי. בכף החיים אורח חיים סימן כ״ה ס״ק צ״ו הביא בשם הרש״ש, שיש “רשימו” ורושם מקדושת מוסף הנמשך עד זמן מנחה, ולכן אין ראוי להניח תפילין במשך זמן זה. וכתבו כן גם בבן איש חי שנה ראשונה פרשת וירא אות י״ח, שאחר תפילת מוסף של ראש חודש יש להימנע מהנחת תפילין, מטעמים על פי הסוד. ונמצא שעיקר המחלוקת איננה רק פרטית למעשה, אלא יסודית בגדר הדין: לשיטת הרמ״ע מפאנו והחיד״א – הקפידא היא מעשה בזמן, כלומר שלא יהיה בתפילין בשעת מוסף. לשיטת הרש״ש וכף החיים והבן איש חי – הקפידא היא במצב רוחני נמשך, ולכן גם לאחר התפילה יש הימנעות. ולפי זה יש מקום להקשות עוד: אם אכן יש שיטה חשובה הסוברת שאין להניח כלל עד מנחה, מדוע לא נפסק כן להלכה כחובה גמורה? ונראה ליישב, שמכיוון שכל יסוד ההחמרה הוא מדברי הקבלה ולא מן הדין המפורש בתלמוד ובפוסקים הראשונים, אין בכוחו להפקיע את עיקר הדין, אלא להדריך לכתחילה בלבד. ולכן אין בכוח שיטה זו לאסור לגמרי, אלא להדריך הנהגה של הידור. ומעתה יש לדון בפרטות לגבי תפילין דרבנו תם. מצד אחד, תפילין דרבנו תם אינן חיוב גמור, אלא חומרא והידור, וכמו שכתבו הפוסקים בכמה מקומות. ואם כן, יש סברא לומר שדווקא כאן יש להקפיד יותר שלא להניח לאחר מוסף, שהרי אינו אלא הידור, ואין צורך לקיימו במקום שיש פקפוק. אך מצד שני יש מקום להקשות: מאחר שנהגו רבים מישראל להניח תפילין דרבנו תם בקביעות, ויש בזה מעלה גדולה לצאת ידי כל השיטות, כיצד נאמר שיבטל הנהגה זו לגמרי בכל ראש חודש אם לא הספיק קודם מוסף? והרי לפי עיקר הדין אין איסור בכך. ועל כרחך צריך לחלק בין לכתחילה לבין מקום צורך. והכרעה זו נתבארה בדברי האחרונים באופן מפורש. בילקוט יוסף אורח חיים סימן תכ״ג סעיף ג׳, על פי שו״ת יביע אומר חלק ג׳ אורח חיים סימן ה׳, כתב: המניח תפילין של רבנו תם יניחם קודם קריאת התורה; ואותם הנוהגים להניח תפילין של רבנו תם אחר התפילה וללמוד עמהם – בראש חודש אין נכון לכתחילה להניחם לאחר תפילת מוסף. אולם אם יש צורך, כגון שליח ציבור שאינו יכול להפסיק, או מי שאם יניח קודם יפסיד תפילה בציבור – רשאי להניח תפילין דרבנו תם לאחר תפילת מוסף. ולשון זו מדויקת מאוד ויש לעיין בה: “אין נכון לכתחילה” – משמע שאין כאן איסור, אלא הנהגה שאינה ראויה. “רשאי” – משמע שמעיקר הדין יש היתר גמור. ומכאן מתברר שהכרעת ההלכה משלבת את כל השיטות: מצד אחד חוששים לשיטת הרש״ש וכף החיים והבן איש חי, ולכן קובעים שאין ראוי לכתחילה להניח אחרי מוסף; מצד שני סומכים בשעת הצורך על הרמ״ע מפאנו והחיד״א, שאין הקפידא אלא בזמן התפילה. ועוד יש להוסיף סברא מחודשת: בתפילין של רש״י כבר קיים האדם את עיקר המצוה בבוקר, ולכן אין צורך לדחוק עצמו לקיים הנחה נוספת לאחר מוסף; אבל בתפילין של רבנו תם, שמדובר בהשלמת מצוה לפי שיטה נוספת, אין ראוי לבטלה לגמרי, ולכן במקום צורך ודאי יש להקל. מסקנת הדין לכתחילה, הנוהג להניח תפילין דרבנו תם בראש חודש – יניחם קודם תפילת מוסף, וזהו הזמן הראוי והנכון. לאחר תפילת מוסף – אין נכון לכתחילה להניחם, מחמת דברי המקובלים. אולם מעיקר הדין אין בזה איסור, ואם לא הספיק או שיש לו צורך ממשי, כגון טורח ציבור או הפסד תפילה בציבור או קביעות לימוד, רשאי להניח תפילין דרבנו תם לאחר מוסף, ויש לו על מי לסמוך מדברי הרמ״ע מפאנו והחיד״א. והמחמיר שלא להניח עד זמן מנחה, כדברי הרש״ש וכף החיים והבן איש חי – תבוא עליו ברכה, אך אין זו חובה גמורה לכל אדם.