איך לשמור על פתיחות בלי לפצוע?

התשובה

שלום רב, משאלתך ניכר שאתה באמת רוצה להצליח בזוגיות שלך (וזה חשוב!). לכן נרחיב מעט. המציאות מוכיחה שקשה לנו לקבל ביקורת, משהו עמוק בתוכנו דוחה את זה. ובמיוחד בחיי הנישואין, שם באופן תמידי חיצי הביקורת השנונים (והלא שנונים) פוגעים ישירות בליבם של בני הזוג. הביקורת תופסת את החולשה והכישלון שלה. בעומק, ככל שהביקורת מגיעה מאדם קרוב יותר כך היא פוגעת יותר (וממילא תבין למה אשתך פגועה ממך). לפעמים הגבר אומר הערה וממשיך הלאה..."מה בסה"כ אמרתי?" אבל המילים לא נתפסים כך אצל האשה "שאליו עיניה נשואות", וממילא חשובה לה דעתו של בעלה והערכתו. כשמבקרים אותה היא מרגישה כמו דקירת סכין, ואולי יותר מכך... אמנם אין סימנים וצלקות חיצוניים, אבל עוצמת הפגיעה הרבה יותר קשה, לפעמים הבעל חושב שהמילים שאמר כמו אדים רעילים שפותחים חלון והכל מתאוורר בלי להשאיר זכר אבל זהו רעל כימי שמכלה את האיברים מפנים ומכלה את הנפש לגמרי. בחדר הטיפולים אנחנו פוגשים לצערנו בהמון מקרים של נשים שהגיעו לניתוק, חוסר תפקוד, איבדו את החשק לחיות, ונכנסו לדיכאון עמוק. מדוע זה כל כך קשה להם כשהבעל מבקר אותם?? על אדם רחוק ניתן לומר שהוא אינו מכיר אותי ואז אני יכול לשקר לעצמי ולומר שודאי שהוא טועה, הבעיה היא שעל אדם הקרוב לא ניתן לומר כן. ובמערכת יחסים זוגית הדבר קשה אף יותר, שכן הבן זוג אמור להוות את המקום הבטוח שלנו, מקום שבו אין צורך להעמיד פנים, מקום שמקבלים ואוהבים אותנו ללא תנאים. עכשיו בנוגע לשאלתך אם צריך להפסיק לבקר לגמרי... הלוואי והיינו יכולים להימנע מכך לגמרי, שכן אנו לא יודעים להעיר, ובמקרה הזה הייתה השתיקה יפה לנו, אבל מה נעשה שאנו פשוט לא מסוגלים לשתוק?! א"כ כיון שהגענו למסקנה שאין לנו את היכולת לשתוק ולהבליג, אז אולי כדאי שלפחות נדע איך לבקר... צריך לדעת איך ומתי לומר את הדברים, וכשם שמצוה לומר את הדבר הנשמע, כך יש מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, שכן העברת הביקורת וקבלתה על ידי הצד המבוקר היא נקודה בעייתית ורגישה אצל הרבה זוגות, כיון שפעמים רבות הביקורת גולשת למריבה קשה. הכרת אופיו של הבן זוג, והסיבולת הרגשית שלו הכרחיים מאוד, ובהתאם לכך בחירת המילים! יש כאלה שבמילים מועטות ועדינות, ואף ברמזים המסר חודר אליהם, ואם בן הזוג המבקר ינקוט לשון קשה, הדבר יפגע בעומק נשמתם. מנגד ישנם כאלה בעלי "עור מחוספס", ופעמים ולא די להם ברמזים, אלא צריכים אמירה מוחלטת, והכל לפי העניין. אבל חשוב לדעת, שאף במקרה השני, עדיין צריך המבקר להיות נקודתי ותועלתי בהעברת הביקורת, מבלי לגלוש למקומות אישיים ולמשקעי העבר, ופשוט שאין מטרת הביקורת לשמש כאמצעי פגיעה. אדם שיודע שאין הוא מסוגל להעיר בצורה עדינה וחכמה, עדיף שימנע ככל הניתן מביקורת (אף "ביקורת בונה" לשיטתו) עד שיפתח סף רגישות מתאים. ישנו פרט מרכזי, ואולי היסודי מכולם, טבע האדם "להרגיש"... על אף כל הניסיונות להסתיר את האמת הפנימית שלי, מסתבר שאצל מי שקרוב אלינו באמת, אנו לא נחשבים שחקנים כל כך טובים.. טבע זה מצוי בילדים, בתלמידים, במכרים, וכל שכן בין בעל ואשה! לכן אם כבר החלטת שאתה מדבר, תחשוב לפני מאיזה מקום זה מגיע... האם הביקורת באמת שייכת לה או שמא היא נובעת מתסביך פנימי שלך (גם זו אפשרות). אחרי שהחלטת שזה קשור אליה, תחשוב איך אתה היית רוצה שיאמרו לך זאת. תדריך ולא תבקר, תלך איתה ולא כנגדה. לסיכום, נתינת ביקורת ללא שום נתינת עצה בצידה ממש גובלת בהתעללות. מן הסתם היא כבר יודעת על "הפגמים" שיש לה, וכנראה שאין לה את הכלים להשתנות. נתינת ביקורת ללא עצה פשוט זורעת מלח על הפצעים ומשאירה אותה חסרת אונים, וממילא אין לה רצון לשמוע את זה כלל (זה פשוט כואב מידי). ביקורת במהותה דבר נכון אולם רק כשהיא מגיעה בצורה מתוקנת, לרוב המציאות לא כן, וממילא לא רק שאין הביקורת מועילה אלא אף הורסת. הניסיון הראה שעדיף שלא להשתמש במושג "ביקורת בונה". כיון שלצערנו הדבר היחיד שהיא בונה זה מחיצה!. הבעיה היא שאנחנו מדברים מהר מידי, וחושבים שלא צריך ללמוד כיצד לדבר, והאמת היא שאומנות הדיבור (ויתרה מכך, השתיקה) היא אחת החכמות הקשות ביותר. בהצלחה.