האם נכון להימנע מביקורת לגמרי?
השאלה
יש כאלה שמציעים לא לבקר בכלל את הבן זוג, ואני ממש לא מצליח להבין את זה, אם אני לא אעיר לה אז איך בדיוק היא אמורה להשתנות?
התשובה
נושא בו רובנו נכשלים הוא נושא ההערות . הלוואי והיינו יכולים להימנע מכך לגמרי, שכן אנו לא יודעים להעיר, ובמקרה הזה הייתה השתיקה יפה לנו, אבל מה נעשה שאנו פשוט לא מסוגלים לשתוק?! א"כ כיון שהגענו למסקנה שאין לנו את היכולת לשתוק ולהבליג, א"כ כדאי שלפחות נדע איך לבקר... הכרת אופיו של הבן זוג, והסיבולת הרגשית שלו הכרחיים מאוד, ובהתאם לכך בחירת המילים! יש כאלה שבמילים מועטות ועדינות, ואף ברמזים המסר חודר אליהם, ואם בן הזוג המבקר ינקוט לשון קשה, הדבר יפגע בעומק נשמתם. מנגד ישנם כאלה בעלי "עור מחוספס", ופעמים ולא די להם ברמזים, אלא צריכים אמירה מוחלטת, והכל לפי העניין... בכל אופן הביקורת אמורה במקרה החמור ביותר להופיע כ"ביקור", זריז וקולע... ועדיף שהוא יהיה פעם ב... אבל חשוב לדעת, שאף במקרה השני, עדיין צריך המבקר להיות נקודתי ותועלתי בהעברת הביקורת, מבלי לגלוש למקומות אישיים ולמשקעי העבר. אדם שיודע שהוא לא מסוגל להעיר בצורה עדינה וחכמה, עדיף שימנע ככל הניתן מביקורת (אף "ביקורת בונה" לשיטתו) עד שיפתח סף רגישות מתאים. אבל הכי חשוב.. יש פרט מרכזי, ואולי היסודי מכולם, טבע האדם "להרגיש"... על אף כל הניסיונות להסתיר את האמת הפנימית שלי, מסתבר שאצל מי שקרוב אלינו באמת, אנו לא נחשבים שחקנים כל כך טובים.. טבע זה מצוי בילדים, בתלמידים, במכרים, וכל שכן בין בעל ואשה! לכן אם כבר החלטת שאתה מדבר, תחשוב לפני מאיזה מקום זה מגיע... האם היא באמת שייכת לה או שמא היא נובעת מתסביך פנימי שלך (גם זו אפשרות). אחרי שהחלטת שזה קשור אליה, תחשוב איך אתה היית רוצה שיאמרו לך זאת. תדריך ולא תבקר, תלך איתה ולא כנגדה. לסיכום, ביקורת במהותה דבר נכון אולם רק כשהיא מגיעה בצורה מתוקנת, לרוב המציאות לא כן, וממילא לא רק שאין הביקורת מועילה אלא אף הורסת (ביקורת בונה... מחיצה!). הבעיה היא שאנחנו מדברים מהר מידי, וחושבים שלא צריך ללמוד כיצד לדבר, והאמת היא שאומנות הדיבור (ויתרה מכך, השתיקה) היא אחת החכמות הקשות ביותר. בהצלחה.