סירוב לעלייה לתורה לאחר פנייה בלשון שאלה

התשובה

עיקר הדברים מתחילים מן הגמרא במסכת ברכות נה ע״א, שאמר רב יהודה: “שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם… מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא”. וכבר יש לדקדק בלשון הגמרא — לא אמרו “מי שקורין לו”, אלא “מי שנותנין לו”, והוא לשון נתינה בפועל, קביעת מצב, לא שאלה ולא בירור. אלא שמכאן עולה קושיה יסודית מאוד: אם זהו כלל חמור כזה — למה לא הזכירו הרמב״ם כלל, ואף מרן השולחן ערוך באורח חיים סימן קל״ט, העוסק ממש בדיני עלייה לתורה, לא הביא אזהרה זו כלל, ורק כתב “לא יעלה אדם לספר תורה עד שיאמרו לו שיעלה”? מכאן מוכרחים לומר שהגמרא לא דיברה על כל צורה של פנייה, אלא על מצב מוגדר מאוד של “נתינה”. כלומר, לא עצם זה שפנו לאדם, אלא שהעמידוהו בפועל כעולה. וזה מתחזק ממה שכתב המשנה ברורה שם, על דברי השולחן ערוך, שמביא את לשון הגמרא ומחיל אותה על מי שקראוהו לעלות ואינו עולה — הרי שהוא הבין שקריאה לעלייה שקולה ל“נתינה”. אבל עדיין צריך לברר: מה נחשב קריאה? וכאן נכנס יסוד גדול מאוד מדברי רבותינו האחרונים והמנהג: בילקוט יוסף (אורח חיים סימן קל״ט סעיף ג) כתב בפירוש: “אין צריך לקרוא לעולה לתורה בשמו, אלא די ברמז בעלמא… ומנהג זה עדיף… שהרי אם לא יוכל לעלות… יהיה רשאי שלא לעלות”. והדברים חדים: עצם זה שלא קוראים בשם משאיר לאדם פתח להימנע. משמע — קריאה בשם יוצרת מדרגה של חיוב, ורמיזה אינה יוצרת. וכן מבואר גם מדברי החיד״א (שו״ת חיים שאל ח״א סימן י״ג, מובא בפוסקים), שמי שלא קראו לו בפירוש אלא רמזו לו — אינו בכלל “מי שקראו לו ואינו עולה”. ועצם זה שהנהיגו לא לקרוא בשם — נועד להימנע מהכנסה לגדר זה. וכן משתמע גם ממה שמבואר בדברי הפוסקים, שכדי שלא יבוא לידי סירוב, יש שנהגו לברר תחילה את רצונו של האדם קודם הקריאה (וכך מובא גם בדברי פוסקים בני זמננו). ומכאן עולה קושיה חדה על השאלה שלנו: אם כך — מה הדין כשאומרים לו בשמו, אבל בלשון שאלה? מצד אחד — יש כאן שם ופומביות. מצד שני — אין כאן קביעה, אלא בירור. ונחדד את הקושי: אם נאמר שכל אמירה בשם נחשבת קריאה — הרי בזה כבר “העמידוהו”, והסירוב יהיה בכלל דברי חז״ל. אבל אם נאמר שהכול תלוי בלשון — הרי כאן אין קריאה כלל, אלא רק שאלה. והנה יש להביא יסוד מכריע מדברי שו״ת תורה לשמה סימן צ״ה: שם נשאל על אדם שקראו לו לעלות והוא לא עלה מפני שלא הכין את הקריאה, והשיב שאין בזה חשש, והביא מעשה ברבי עקיבא שלא עלה משום שלא סידר הפרשה לעצמו כראוי. ומכאן נלמד שני יסודות: א. לא כל סירוב הוא בכלל האזהרה — רק סירוב שאינו מוצדק. ב. גם כשקראו לו בפועל, אם הסירוב מחמת טעם אמיתי — אין בזה הפגם. ועכשיו נחזור להגדרת הגדר עצמו: הרי בלשון הגמרא נאמר “נותנין לו” — כלומר נתנו בידו מציאות של חיוב. אבל בשאלה — עדיין לא נתנו לו, אלא שואלים האם לתת לו. ולפי זה יוצא יסוד ברור מאוד: הנקודה היא לא אם הזכירו את שמו, אלא אם כבר “העמידוהו” כעולה. ומכאן נבוא לחלק שלושה מדרגות, שהן למעשה יוצאות מכל המקורות: רמיזה בלבד — אין כאן כלל נתינה, ואין כאן התחלה של חיוב. קריאה מפורשת — יש כאן נתינה, והוא בכלל דברי חז״ל. לשון שאלה — וזה חידוש הסוגיה שלנו — זה שלב ביניים: יש פנייה, אבל אין עדיין נתינה. ומכאן מתעוררת עוד קושיה: סוף סוף — בפועל אמרו את שמו בפני הציבור. אולי עצם הפרסום כבר יוצר “העמדה”? אלא שכאן צריך לדייק מאוד בגדר: אם עצם הזכרת השם הייתה מספקת, לא היה טעם למנהג שלא לקרוא בשם — הרי גם ברמיזה יודעים מי הכוונה. אלא בהכרח שאין הדבר תלוי בידיעה, אלא בצורת האמירה: קריאה — היא אמירה הקובעת: אתה עולה. שאלה — היא אמירה המוסרת את ההחלטה אליו. וזה יסוד ברור מאוד: “נותנין לו” — משמע שכבר יצאה הנתינה מן הציבור והגיעה אליו. אבל כאן — עדיין הדבר תלוי בו, ואין כאן נתינה אלא אפשרות לקבל. ומצד זה נראה ברור שאין זה בכלל אותה אזהרה של הגמרא. אלא שעדיין אין להקל לגמרי, משני צדדים: האחד — סוף סוף יש כאן פנייה בפומבי ובשמו, ויש בזה כבוד הציבור וכבוד התורה. והשני — מצינו בדברי הפוסקים שהחמירו בדבר זה גם בזמננו, כגון המשנה ברורה שם, שלא חילק בין זמנם לזמננו. ולכן אף אם אין כאן דין “מקצרים ימיו ושנותיו” במובנו המלא, מכל מקום אין זה דומה לרמיזה בלבד. ולצד זה יש לצרף את פסק מרן הרב עובדיה יוסף, שהביא למעשה (חזון עובדיה שבת ח״ב עמ׳ רצ״ז) שהמנהג שלא לקרוא בשם מועיל לכך שאם לא עלה — אינו בכלל זה, ורק כשקראו לו בפירוש שייך החשש. ומכאן מדויק עוד יותר: עיקר הבעיה היא “קראו לו” — לשון קביעה. אבל שאלה — אינה בכלל זה. ונמצא שהגדר מתברר כך: לא השם עושה את החיוב, אלא הקביעה. לא הפומביות יוצרת את הנתינה, אלא עצם ההעמדה כעולה. ולכן בלשון “אתה עולה?” — עדיין לא נוצר החיוב שעליו דיברו חז״ל. אלא שמכל מקום, כיון שהדבר נעשה בפומבי ויש בו צד של הזמנה מכובדת — ראוי שלא לסרב בקלות, ורק אם יש סיבה ראויה, כגון בושה, מניעת מחלוקת, או חשש מכשול — רשאי לסרב, וכמו שהתבאר מדברי תורה לשמה. מסקנת הדין: הדין של “מי שנותנין לו ספר תורה ואינו קורא” נאמר דווקא בקריאה מחייבת של ממש. לכן, כשפונים בלשון שאלה: “אתה עולה?” — אין זו קריאה מחייבת אלא הזמנה, ואינו בכלל האזהרה. אף על פי כן, לכתחילה ראוי שלא לסרב בלי סיבה; אך אם יש סיבה — מותר לסרב, ואין בזה אותה חומרה.