בחור שרצח מחוסר שפיות - דינו בשמיים

התשובה

שלום וברכה. ראשית נאמר שהשאלה ממש מצערת. ויהי רצון שה' ישלח רפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל, ונזכה לראות פני משיח בקרוב ממש וה' יאמר די לצרותינו. עכשיו נעבור לגוף השאלה. יש להעמיד יסוד ברור מאוד, והוא עמוד שכל דיני התורה עומדים עליו: אין חיוב ואין עונש אלא במקום שיש דעת ובחירה. התורה עצמה תלתה את הכל בבחירה, ככתוב “ובחרת בחיים”, ומתוך כך כל מערכת השכר והעונש נשענת על יכולת האדם להבין ולהכריע. ומכאן יסוד דין “שוטה” בדברי חז״ל, שהגדירו מי שאינו מתנהל לפי סדרי הדעת הרגילים ואינו תופס את המציאות כראוי. ובהלכה נתבאר שהליקוי אינו רק בהתנהגות חיצונית, אלא בפגם פנימי בכלי הדעת, עד שאין האדם שולט באופן תקין בשיקוליו ובהבנתו. ובמקום כזה - פקע עיקר הבסיס לחיוב, והרי הוא פטור מן המצוות ומן העונשין. אלא שיש להבחין הבחנה חשובה מאוד, הפטור הוא מצד החיוב, אך לא מצד עצם המעשה. כלומר - מעשה רע שנעשה על ידי שוטה נשאר רע במציאות, אבל אין מי שניתן לייחס לו אחריות משפטית עליו. נמצא שאין כאן ביטול של חומרת המעשה, אלא חסרון בגורם המחויב. ומתוך כך יש להבין שמחלת נפש קשה אינה רק “חולשה” או “קושי”, אלא לעיתים היא פגיעה בעצם היכולת לבחור. האדם חי בתוך מציאות תודעתית מעוותת, רואה דברים שאינם, או מפרש את המציאות באופן שאינו ניתן לשליטה, ובמצבים אלו - הוא דומה לאנוס גמור. ואין זה דומה לקושי רגיל שבו האדם מתאמץ אך עדיין שולט בהחלטותיו, אלא כאן עצם המערכת הפנימית של שיקול הדעת נפגמת. אמנם אין כל חולי נפש שווה. יש להבחין בין שוטה גמור לבין אדם שיש בו דעת חלקית, או קושי נפשי בלבד. במצבי ביניים - לפי שיעור הדעת כך שיעור האחריות. וזה יסוד גדול: התורה אינה מודדת את האדם לפי “רף אחיד”, אלא לפי מצבו בפועל, ומה שביכולתו לעשות באותה שעה. ומכאן נבוא לשאלה העמוקה: אם אין כאן בחירה - האם אין כאן דין כלל גם בשמיים? גם דיני שמיים בנויים על אותה אמת, שאין עונש בלי בחירה. ולכן אדם שפעל מחמת שיבוש דעת גמור - אינו נידון כרוצח רגיל, ואין עליו עונש במובן המקובל של דין על מעשה במזיד. אמנם הנהגת הקב״ה אינה כוללת רק מערכת של “עונש על מעשה”, אלא גם מערכת רחבה של הנהגת הנשמות, תיקונן, ומה שעובר עליהן במהלך חייהן. ייתכן מאוד שלעיתים עצם מצבו של האדם - החיים בתוך מחלת נפש קשה, הייסורים, הבלבול, חוסר השליטה - כל אלו עצמם הם חלק מחשבון רוחני או תיקון, ואינם צריכים עוד דין נוסף על המעשה. נמצא שלפעמים אין האדם נידון לאחר המעשה, משום שהמצב עצמו הוא כבר חלק מן הנהגת הדין או הרחמים. אמנם אין לנו רשות לקבוע פרטים. אין אנו יודעים אם אדם מסוים הוא אנוס גמור ללא כל חשבון, או שיש עליו אחריות חלקית, או שמצבו קשור לתיקון קודם. כל זה נכלל בכלל גדול: “הנסתרות לה׳ אלוקינו”, ואין בידינו להעמיד חשבונות פרטיים. ומכאן גם יש לדון בעניין הגלגולים. אמנם בפנימיות התורה מבואר שיש מושג של נשמות הבאות לתיקון, ולעיתים אף במצבים קשים מאוד, אך אין זו ידיעה הניתנת ליישום על מקרה מסוים. כל נסיון לומר על אדם פלוני “כך וכך היה בגלגולו” - אינו בגדר ידיעה תורנית מותרת, אלא השערה שאין לה בסיס מחייב. אע"פ שזה מאוד הגיוני לשער כך. מה שכן, חולי נפש הוא חלק מן חסרון העולם לאחר חטא האדם. העולם אינו שלם, ויש בו פגמים - בגוף ובנפש. האדם אינו נוצר תמיד עם כלים שלמים, ולעיתים הוא נאסר בתוך מציאות שאינה מאפשרת לו בחירה מלאה. ובמקום זה - התורה אינה דנה אותו כאילו היו לו כלים שלא ניתנו לו. ומצד ההשגחה - אף על פי שאין אנו מבינים, אין דבר נעשה במקרה גמור. האירועים כולם נכנסים תחת הנהגת הקב״ה, אלא שפרטי הנהגתם עמוקים ונעלמים מאיתנו, ואין לנו אלא לקבל שיש הנהגה, גם כאשר אין אנו משיגים את צדקתה בפרטים. ובמקום שנגמר השכל מתחילה האמונה, שיש מי שמכוון ומנהיג את העולם. והוא רואה עבר הווה ועתיד, ואנו איננו יודעים מה יהיה איתנו עוד דקה. ומתוך כך נמצא שאין להקל ראש במעשה שנעשה, ואין לומר שהוא “כאילו לא היה”, אך מנגד גם אין לייחס אחריות במקום שאין דעת. המעשה חמור, אך האדם הפועל אינו בהכרח בר־עונש. הדין קיים, אך מותאם למצב האדם. הרחמים קיימים, אך אינם מבטלים את מציאות הרע שבעולם. היחס הראוי הוא לראותו כיהודי גמור לכל דבר - שכן מחלת נפש, אפילו קשה מאוד, אינה מוציאה את האדם מכלל ישראל ואינה פוגעת בקדושת נשמתו - אלא שמצד מצבו ההלכתי הוא אינו נידון כאדם רגיל, כיון שאיבד את דעתו ובחירתו, ולכן אינו נחשב כעבריין שחטא מרצון. עם זאת, בפועל יש להתנהל כלפיו מתוך אחריות וזהירות מלאה, במיוחד אם הוא מסוכן, ולמנוע ממנו להזיק, ואין בכך סתירה לערך הרחמים. ומבחינה פנימית, היחס הנכון אינו של שיפוט או שנאה אלא של הבנה עמוקה ורחמים, לראות את האדם כנשמה קדושה שנלכדה במצב קשה של חוסר שליטה, ומתוך כך להבחין בין חומרת המעשה לבין מצבו של העושה. מסקנת הדברים: התורה רואה חולי נפש כפגיעה בכלי הדעת והבחירה, ולא כרשעות או אשמה. אדם שאיבד את דעתו עד שאינו מבין מציאות כראוי - פטור מן החיוב ומן העונש, הן בדיני אדם והן בעיקרם בדיני שמיים, ואינו נידון על מעשיו כבן דעת. אולם פטור זה אינו מבטל את חומרת המעשה במציאות, אלא רק את ייחוס האחריות אליו. ולעיתים עצם מצבו של האדם - חייו בתוך סבל ושיבוש - הוא עצמו חלק מן החשבון האלוקי או התיקון, ואין צורך בדין נוסף לאחר מכן. ואין בידינו לקבוע חשבונות פרטיים, לא מצד סיבת המאורעות, ולא מצד ענייני גלגולים או תיקון, אלא יש לעמוד ביראה ובהכרה במגבלת ההשגה, ולהאמין שהנהגת ה׳ אמת - גם כאשר אינה מובנת לעין אנושית. ומתוך כך גם נובעת החובה אלינו: להתייחס לאנשים אלה ברחמים, באחריות ובזהירות, מתוך הבנה שהם פועלים מתוך מציאות שאינה שלמה, ולא מתוך בחירה חופשית גמורה.